החדר התהפך עלי באחת. המלים שלו חדרו לאט לאט אל ההכרה, מורידים את מסך ההדחקה, מפעילים כל מנגנון הכחשה אפשרי. הצעקה נחנקת, ואני מריץ תסריטי פעולה אפשריים, מנסה להישאר שפוי ככל האפשר. מעשי. כאילו דיברנו זה עתה על מזג האוויר. סרטן. ארבע אותיות. חיים שלמים, ומציאות חדשה. הוא מדבר אתי על האפשרויות, על ההסתברות, על התוצאות, ואני מקטלג את המלים במדור "לטיפול בשלב מאוחר יותר". שואל שאלות במבט חלול, מחניק רעד בידיי, ומנסה להעלים את הגוש העולה וגדל בגרון. מספיק יש לי גוש אחר כפוי טובה ושטני שצומח לו כעת בגופי. מילותיו של הרופא ממשיכות למלא את חלל החדר. אני משים עצמי כמקשיב, מדי פעם שואל שאלה, כנראה נכונה, כי הוא ממשיך לדבר ולהסביר. המחשבות נודדות אל מה שהיה ומה שמעכשיו ואיך מספיקים הכל ואיך דוחסים הכל לזמן השאול שעוד יש, שעוד אין, שעוד לא ידוע. אני מחייך בחיוורון אל פקידת הקבלה. אל תרחמי עלי. רק אל תרחמי עלי. אני בטוח שאת יודעת, על פי שתיקתך. על פי חיוכך. על פי מנוד הראש. כמה כמוני את רואה בשבוע? כמה עוד כמוני יצאו כושלים מהחדר הארור ההוא, מסתכלים אליך כדי לשאוב מעט תקווה שאין. אל תרחמי עלי. אני הולך לחיות את שארית חיי כמו שלא חייתי את חיי הקודמים. אני צועד ברחוב המוצל, לא רואה כלום, לא מבחין בכלום, המחשבות נודדות מן הרגש אל המעשה וחזרה. מה עכשיו? מה עושים היום? מחר? איך מספרים? אין לאן לברוח. אין איך להעלים את המציאות החדשה. היא אינה מדומה. היא כאן. אמיתית.
נאחז ברגעי השפיות והשגרה האחרונים, אני פוסע אל בית הקפה. החיוורון שאחז בפני מסובב מבטים. אני איש מת מהלך. השתיקה מסביב חונקת, ואני נרעד ומבקש כוס קפה חזק, כמו שאני אוהב. כוס קפה אחרון של שגרה, שיתן לי שהות אחרונה, לשבת ולחשוב. ספירת מלאי של מה שהיה, ספירת מלאי של מה שלא יהיה. אני לוגם בלגימות קטנות, הקפה הרותח חורך את לשוני ואני לא חש בכאב. גופי כאן, ואני במקום אחר. לא ידוע, מקום ריק ואין סופי. אני מנער עצמי וחוזר לכאן ועכשיו. מנסה לחזור לקור הרוח הריאלי. תוכניות מגובשות תמיד עשו לי טוב. אני מגבש תוכנית. יש דרך. המציאות מוזזת הצידה, והראש מתמלא במחשבות מעשיות ודוחק אל החלק האחורי את הבשורה. קודם לאישה, אחר כך נספר לילדים, מחר בעבודה, הורים, חברים, טיפולים, סידורים אחרונים ופרידה. כן. זה נראה טוב. תוכנית סדורה ומגובשת. הנה. חזרתי לעצמי. אני קם, משאיר תשר שמן ומתחיל להתנהל לאיטי אל האוטו. תחשוב, תתכנן. אל תיתן למציאות באחורי ראשך לעבור קדימה. אתה בסדר. הנה האוטו. המפתחות, תניע, תישאר בשליטה. יש תוכנית. אין תוכנית. האמת משתלטת עלי באחת. גדולה. מרה. שחורה. ההתפרקות טוטאלית, הבכי פורץ ומבעד לדמעות אני מבחין באנשים שמאיטים, מסתכלים מבעד לחלון המכונית, מאיטים, נבוכים וממשיכים בחייהם. כן. תסתכלו. אני בוכה. אני הולך למות, ואין תוכנית.
הדרך הביתה נהגה את עצמה. מכוניות נזעמות החזירו אותי לתלם בציפצוף כועס, והנה הבית. החנייה. "תרדי" ביקשתי מאשתי בסלולרי. והיא, כמנהג נשים, באינטואיציה שלה, כבר ירדה בוכיה, וכך בכינו את עצמנו, את חיינו, את הזוגיות המתפוגגת, כתף אל כתף, ראשי בצווארה, ראשה בצווארי, עד שיבשו דמעותינו, עד שהמציאות דפקה על חלון הרכב, מאלצת אותנו לתכנן הלאה, לחשוב. להיות הגיוניים, נוקשים, רכים, זהירים ולהחליט, איך מספרים. מתי וכמה, ומה מחר. קראנו לילדים לסלון. והם שרועשים ושמחים כל כך בדרך כלל, חשו מבעד לשתיקה שלי את שתיקתם הם, וישבו דומם. הקטנה רצתה לדעת אם אפגש עם אלוהים, הגדולה לא הרשתה לעצמה לבכות. עוד לא. לא עכשיו. יושבים משפחה אחת במסיבת פרידה אחת, מאולתרת ולא צפויה, דוממים, מנסים לחייך, ומחליטים להמשיך הלאה כל עוד אפשר. הימים הבאים עברו כמו בסרט. ככל שסיפרנו יותר, ככל שראינו אותם בוכים, את המשפחה והחברים, כך תמו כל דמעותינו. כאילו עוד ועוד אנשים סוחבים איתנו את המסע הכבד ההוא. המסע שסחבנו, המשא שאני סוחב לבד. שיגרת חיי החדשה החלה בלי שהיתה לי שהות להתכונן אליה. אני יושב ורואה את טיפות האינפוזיה חודרות אל גופי, מנסות להציל את מה שניתן, הורסות בדרך כל חלקה טובה.כמו שעון חול אינסופי, עם סוף ידוע מראש. כל טיפה לוקחת עוד טיפה אחת מחיי. הראש עדיין פועל במלוא העוצמה, מחפה על הגוף הנמוג, על פיסות עור ושרירים שמנסות להזכיר את מה שהיה, את מה שאינו. אני מסתכל על הטיפות. מנסה לשאוב מהן ניצוץ של אופטימיות. מדמה לראות באור החודר בין חרכי התריס, מן קרן אור של תקווה. אופטימי עד הסוף. אופטימי עד כאב, עד שפת התהום. והימים חולפים, והטיפות תמות לאיטן, ואיתן גם התקווה. וכשיורדת הטיפה האחרונה מגיע הזמן להכנות אחרונות. אני מנסה להיות מוכן לרגע. האם אפשר להיות מוכן אליו? ואם לא אהיה מוכן? האם ימתינו לי עד שאומר מוכן אני? ואיך מתכוננים? אף אחד עוד לא כתב על זה מדריך למשתמש. אני באמת משתדל להתכונן. להיות מוכן... חכו רגע.... רק עוד יום... עוד רגע אחד.... אני עוד לא מוכן.... אני עוד לא.... אני לא.(אין קשר בין הכתוב לכותב. הכל פרי הדמיון) |