אנוכיות או אגואיזם מוגדר כאדם שהוא עצמו נמצא בראש מעיניו. הגישה המקובלת היא שהאדם טוב כאשר הוא דואג לרווחת הזולת, ושהוא רע כאשר הוא דואג לעצמו בלבד. מצד שני מה המשמעות של אהבת עצמי, הרי אין היא יכולה להיות אותה ההגדרה כמו אנוכיות?

הפרדוקס נמצא בכך שפעמים רבות האנוכיות מסתתרת בתוך מסווה של נתינה ודאגה לזולת.

איך אנו יודעים שמעורבת במעשיו של האדם "הדואג לזולת אנוכיות?

התשובה היא כאשר הוא סובל. אהבה איננה מעורבת במעשים הגורמים לאדם או לזולת לסבל.

דוגמא אחת מתוך רבות שפגשתי:

  אשה בגיל העמידה מתלוננת שהיא מתוחה מאוד, שאין לה כוח, ושאין לה רגע פנאי לעצמה. מהרגע שקמה מהמיטה בבוקר היא מתחילה לנהל את החיים של ילדיה, מתערבת ומעורבת בכל דבר ודבר שהם עושים, ואיננה מאפשרת להם לפעול לבד בכוחות עצמם בלעדיה, היא דוגמא לאישה הנמצאת בעיני עצמה בנתינה ללא תנאי לילדיה אך היא אישה החושבת בעצם רק על עצמה.

לטענתה אם לא תעשה את כל המעשים הללו למען ילדיה הם ינטשו אותה.

במעשיה:

1. היא לא מאפשרת להם להיות עצמאים.

2. היא לא מאפשרת לעצמה להיות עצמאית.

כדי לא לחוות את פחד הנטישה, היא תשעבד את ילדיה למען צרכיה המיידים דרך "נתינה" אין סופית, כדי לא לחוות במחשבותיה נטישה, שמשמעותה להיות לבד.

במילים אחרות אנוכיות היא חשיבה על עצמי, (או כיצד אני יכול להמנע ממה שמפחיד אותי).

אהבה לעומת זאת היא להיות אמיתי עם עצמי ולהכיר מה באמת מניע אותי.

כאשר אני מודע לכוחות המפעילים אותי, רק אז אני יכול להיות אמיתי (ולא אנוכי) עם עצמי ולפעול בדיוק הפוך ממה שחשבתי, משום שזו הדרך שמטיבה הן עם עצמי והן עם הזולת.

כזו היא האהבה תמיד.....