נאמר לי ע"י כמה מחברי פה, בין אם בכתב ובין אם פנים מול פנים שאני לא מנהל בלוג אישי, שנחמד להם לקרוא על המסיבות שלי ועל הנעליים וכו' אבל שאני לא ממש חושף פה את נשמתי.

לדעתי ישנם מספר פוסטים אישיים מאד בארכיון (במסווה או בגלוי), וכל מילה שכתבתי פה עדיין פה, טרם בחנתי אפשרויות כאלה ואחרות של התאבדות ווירטואלית או ירידה למחתרת.

אבל, הפוסט הזה בעצם בא לקחת את הדברים שלב אחד הלאה. לבחון האם אני יודע לחשוף את מה שעובר עלי בבלוג ולבחון האם ישנה פואנטה בכתיבה האישית הזו מעבר לפורקן של לספר מה עבר עלי ל"יומני היקר".

אז ככה...

לפני שנה וחצי נפרדנו.

אפשר לומר שאכלנו את ה"סרט" ביחד במשך כשנה, לא ידענו להרפות אחד מהשני, כל הזמן שיחות, מסנג'רים פייסבוקים.

אחרי כמה נסיונות חזרה כושלים אני התחלתי לשמור מרחק, להתעלם מהפניות ולהתחיל לחפש איך להתקדם הלאה, לאפשר לך לפתור את מה שלא אפשר לך להיות איתי שם בנסיונות לאסוף את השברים.

גם כשהכי רציתי לשכוח ממך, וכשהיה לי הכי טוב בלעדייך עדיין הבהבה נורית קטנה בראשי שאישרה שהדברים בנינו יסתדרו מתישהו, הרי נועדנו אחד לשני.

לאורך השנה המדוברת היו לי לא מעט נסיונות להמשיך הלאה, חלק התבררו כסתם סטוצים, חלק התמסמסו עקב חוסר התאמה וחלק הפכו לידידויות אמת, תמיד היית שם ברקע. 

אחרי שסיכמנו שאין לנו טעם להמשיך ולהאבק במציאות התחלתי לצאת עם בחורה שממש מצאה חן בעיני, והתחלתי לפתח כלפיה רגשות, זה היה אחרי תקופה ארוכה בה לא דיברנו ופתאום נפלת עלי עם ערימה של צרות וברגע הכי לא מתאים - אז אמרתי לך את האמת, שזה לא מתאים ושהתחלתי לצאת עם משהי ושקורה לי משהו שונה מכל מה שהיה עד עכשיו.

זהו - מפה לא אמרת מילה בקשר אלינו.

לפני שנסעת לתאילנד כתבת לי מכתב ארוך שמפרט עד כמה הרגע ההוא היה משמעותי בשבילך, ששברתי לך את הלב ושלחתי אותך לתהום. מצד שני כתבת שאת לא מאשימה אותי ושמהתהום יכולת רק לעלות ושהמון דברים חיוביים קרו לך בזכות הרצון שלך להרים את עצמך למעלה סיימת בכך שאת מקווה שאחרי נסיעתך נוכל להפגש ולחלוק את הדברים הטובים שקרו לנו, ומי יתן ודרכינו יצטלבו שוב בעתיד.

כבר בליל חזרתך התחלתי להרגיש מוזר, חלמתי עלייך. בימים שלאחר מכן ועד היום למעשה לא הפסקתי לחשוב עלייך.

השיחה הסתמית שהיתה לנו בערב כשנחתת היתה תמוהה, אבל עכשיו אני מבין.

אני כותב פה ממקום פגוע, מקום של לב שבור. למה? עברה שנה וחצי, הייתי בטוח שאפסנתי את כל הרגשות כלפייך, שלשמוע שאת יוצאת עם מישהו לא יהיה כזה ביג דיל בשבילי.

אז אני אומר לעצמי ולמי שהצליח להגיע עד לפה (מזעזע לא? מחר פוסט רגיל על סניקרס...):

טבעי לגמרי להרגיש מורחק ופגוע ממישהו שעדיין אוהבים,הכל שאלה של מינונים - אני מרגיש רע רק כמו שאני נותן לעצמי להרגיש רע. אז להערב אני בולע רוק וממשיך הלאה בשגרת יומי.