קיבלתי את זה במייל פעם, ונראה לי משו ששווה קריאה:

היה היה ילד קטן, עם אופי רתחני.

אבא שלו נתן לו שק עם מסמרים, ואמר לו שבכל פעם שהוא מתפרץ וצועק על אנשים הוא חייב לתקוע מסמר בגדר שמקיפה את ביתם.

ביום הראשון, תקע הילד 27 מסמרים בגדר, אך במהלך השבועות הבאים, ככל שלמד לשלוט בכעסו, ירד מספר המסמרים שהוא תקע בגדר.

הוא למד שקל לו יותר לשלוט בכעסו מאשר לתקוע מסמרים בגדר.

לבסוף, הגיע היום בו הילד לא התפרץ כלל. הוא סיפר את זה לאבא שלו, ואבא שלו אמר לו שעכשיו, בכל יום שחולף ובו הוא לא התפרץ ושלט בכעסו, הוא צריך לשלוף מסמר אחד מן הגדר.

הימים חלפו ולבסוף הילד הגיע לאביו ואמר לו שכל המסמרים נשלפו מהגדר.

האב אחז בידו של בנו והוביל אותו החוצה אל הגדר, ואמר לו: "כל הכבוד בני על שלמדת לשלוט בכעסיך, אבל הסתכל נא אל החורים שבגדר. הגדר כבר לעולם לא תהיה כפי שהיא היתה בהתחלה. כשאתה אומר דברים מתוך כעס, הם משאירים צלקת בדיוק כמו החור שבגדר. אתה יכול לתקוע סכין בגבו של אדם ולמשוך אותה בחזרה החוצה, אבל לא משנה כמה פעמים תתנצל, הפצע עדיין ישאר שם. פצע מילולי הוא גרוע בדיוק כמו פצע פיזי. חברים/קרובים הם כמו יהלומים יקרים, הם גורמים לנו לחייך ומעודדים אותך להצליח. הם קשובים לך, הם תמיד שם בשבילנו!

לכן, אפשר להתנצל גם כך

"אנא סלח לי, אם אי פעם השארתי לך חור בגדר"!