לילה. חושך. דב במיטתו, מתעורר לפתע. מחשבות טרדניות אינן נותנות לו לשוב ולהירדם. דב כבר לא תמים. הוא יודע... כלבו רובץ בסלון... דווקא על כורסתו החדשה. דב אינו מוכן לכך וכבר ניסה שיטות שונות להסבר. משום מה, הכלב אינו עומד בקסמה, שוב ושוב רובץ דווקא עליה, שוב ושוב מעז לעשות זאת דווקא כשדב ישן. אם תשאל את דב הוא יאמר שכלבו אשר מתעקש להיות שותף, הוא חוצפן. ראוי ללמדו לקח. הפעם, ייתפסו "על חם"... לאט לאט, מזדקף דב במיטתו, בשקט מוחלט שולף עצמו ממנה. ששש... דממה סביב. צעד צעד הוא מתחיל לנוע. דב מתגנב. בחושך, בקצב חילזון, הוא מכוון עצמו לעבר הסלון. התגנבותו כה שקטה, על קצות אצבעותיו... אין הוא שומע כלום. רק צרצרים רחוקים ואלה הרחוקים עוד יותר. צעדים ספורים ודב בפתח הסלון. מרחוק צלליתה של כורסתו, זו שבה הכלב שותף. כעסו של דב עצום. חרש חרש הוא ממשיך לנוע. אפילו חתול מתגנב היה מרעיש ממנו. עכשיו דב כבר קרוב, הנה הוא מגיע למטרתו. ואז, בדיוק כשדב עומד להסתער על הכורסא, בדיוק אז הוא מבחין בכלב, עומד ליד הכורסא, מביט אליו, אוזניו מעט לאחור והוא מכשכש לעברו בזנבו. דב אומנם מופתע אולם מתאושש ועושה בדיקה מהירה. הוא מניח את כף ידו על ריפוד הקטיפה וקובע ללא היסוס: "הכורסא חמה, הכלב רבץ כאן!" דב זועם. הוא אוחז את כלבו בקולרו, מטלטלו ולוחש עליו לחישות תוכחה קשות. הכלב סופג בהכנעה את זעם אדונו ובולעו, בלי לומר מילה. רק אחרי הדרמה הזו הצליח דב להירגע, וסוף סוף, נרדם. לבי על דב. גורלה של כורסתו החדשה הוא לשמש כורסת כלבים. מאומה, ככל הנראה, לא ישנה את עתידה זה. דב אינו פועל אף לא בצעד מועיל אחד. כאן לא נספר על אהבתו של הכלב לכורסא ולא נרחיב על כך שכלבים שפרוותם קצרה, בחורף, מתעקשים לבחור לעצמם את המקום הרך והחמים ביותר אשר בבית, כאילו חייהם תלויים בכך. כאן רק נעריך כיצד "מבין" הכלב את התנהגותו של דב- אדונו, בהקשר זה. בנוסף, נברר איך יתכן שהכלב אינו ישן. צופר אוטובוס לא מעירו משנתו. מה, אפוא, העירו? דב, הרי, כה חרישי, הייתכן שכלבו שמע אותו מתגנב? אכן הכלב שמע את דב. צעדיו העירוהו. ההבדל בין שנתו של כלב לבין שנתו של אדם אינו מתבטא דווקא בעומק השינה אלא בסוג ההתרחשויות אשר מעירים אותם משנתם. בעוד שהאדם מתנתק לחלוטין (כמעט) מעולם המציאות בעת שהוא ישן, הכלב נותר מחובר לקיומם של גירויים מסוימים. הכלב אינו מתעורר משנתו משום רעשים חזקים אלא משום רעשים מסויימים. את הרעשים האחרים הוא כלל אינו שומע. צעדיו החרישיים של דב הם, עבור כלבו, גירוי. אין זו הפעם הראשונה שדב מתגנב בלילה. עתה, גם כשהכלב ישן, לא רק שהוא שומע אותם, הוא גם מגיב אליהם. אכן כך, גם ישן וגם דרוך. עתה, ל"הבנותיו" של כלב. לשם הסבר, שווה בדמיונך חבורת כלבים אשר רובצת במאורתה. מושגי הכלבים באשר למקום רביצתם, לקוחים מעולם הכלבים ולא מעולמו של דב. ראשית, כלבים אינם קנאים לנקודות מרבץ ספציפיות. מסיבה זו קשה להם ללמוד גבולות כאלה. הם הרי, אינם יודעים מאומה על התבלותה של הכורסא. בעולמם, ברגע שבו הכורסא פנויה, הריהי מצוינת לרביצה. אף על פי כן, התעקשותו של דב הביאה את כלבו לוותר. "לדעתו", מין שיגיון לא מוסבר. עם זאת, לכלב אין שום מושג לפיו קיים איסור כלשהו לגבי הכורסא, גם כשדב כלל אינו בסביבה. הוא אינו מעלה בדעתו אפשרות כזו! היעלה על הדעת שכלב יסתלק ואחר ישוב אל חבריו עם טענות בעלות על המקום בו רבץ בטרם הסתלק? הייתכן שיסמן מקומות שהם אסורים גם בזמן שהוא איננו? איסור זה, כמובן, אפשרי רק בעולמם של בני האדם, ודב, הרי הוא מגדל כלב. מאמציו של דב אינם נתפסים בעיני כלבו כאיסור רביצה על הכורסא אלא רק גורמים לכלב להימנע מנוכחותו של דב בעיתוי מסוים זה. אין הוא למד שהכורסא אסורה עבורו, אלא רק הופך רגיש יותר ויותר לנוכחותו של דב בעת שהוא רובץ עליה. ישן או ער, לאחר שהוא מנוסה, עובדה זו אינה משנה מאומה. למעשה, אין המדובר דווקא בדב ובכלבו וגם אין המדובר דווקא בכורסאות קטיפה או בכורסאות בכלל. יש מקום לקבוע כלל גורף בהרבה, כלל שבלעדיו מוצאים עצמם מגדלים רבים במאבקי חינם. כאשר האמור בכלב, לא ניתן להציב איסורים על התנהגותו, אשר יהיו תקפים גם בעת שהאוסר איננו. שום כלל ושום חוק, שום איסור ושום גבול. כמגדלי כלבים, זהו אחד מכללי הברזל עבורנו. ניתן להציב לפני כלבים גבולות שונים ומשונים, אולם התנאי לכיבודם הוא נוכחותו של שומר גבול. בלעדיו, גבולותיו אינם גבולות! כמגדל כלב, חשוב מאוד שתזכור שכאשר הכלב לבדו, גבולותיו היחידים הם גבולותיו הכלביים. כמוהו כזאב המשוטט ביער. עבורו אין הסבר לפיו ידע להתרחק, דרך קבע, מעצי איקליפטוס או שילמדו להימנע מלדרוך על אבנים ירוקות. מה בדיוק אתה מנסה לומר לו אודות השטיח בסלון ביתך? למה אתה מתכוון? רביצה בסתר על כורסאות, זלילה אסורה בסתר, כרסום חפצי הבית בעת בדידות, כולן התנהגויות שאין שום טעם להכריז עליהן כעל התנהגויות אסורות. על הטיפול בהתנהגויות אלה להיבנות מכוון אחר. תיאורטית, יתכנו שני כיווני פעולה: האחד- הפיכת התנהגות אשר מוכרת כמהנה ומספקת לכזו שההנאה אבדה ממנה. לפי שיטה זו יש לאפשר את ההתנהגות אך בשום אופן לא לאפשר את הסיפוק ממנה, אם ניתן אף לגרום לאי נוחות מכוונת. טריקים, הבהלות, מלכודים שפועלים מעצמם וכו. כך או כך, כאן יש להדגיש את אי הכדאיות! בגישה זו עלינו להסתיר את מעורבותנו מהכלב. התנהגויות רבות ניתנות לעקירה בדרך זו. לא כולן. השני- שינוי התנהגות בדרך ההשכחה. אם נביא בחשבון שההתנהגות היא, בכל מקרה, אוסף של הרגלים, לפרקי הזמן בהם ההתנהגות מתרחשת או אינה מתרחשת חשיבות מכרעת. חסימות גישה, תחליפי סיפוק, מקורות עניין, בסוף הוא ישכח. חשוב לזכור שעל פי גישה זו אין לנסות את הכלב אלא להאריך ככל שניתן את תקופת ההשכחה. כעיקרון, גישה זו בנויה לפתור כמעט כל סוג של התנהגות רעה, אף שלעיתים יש צורך בזמן ארוך, וסבלנות רבה מאוד. לסיום, אזכיר שוב את רגישותם של סוגי הכלבים שפרוותם קצרה, ואת הימנעותם המובנת ממרצפות אבן קרות אף במזג אוויר שאינו קר ממש. המבקש לשמור על כלבו רחוק ממקומות מרבץ מסוימים, חייב לאפשר לכלבו מרבצים שאינם פחותי ערך מהכורסאות עליהם הוא מבקש לשמור. אל תפתור עצמך בלפרוש שמיכה על הרצפה. דקי הפרווה, בחורף, "יודעים" לבחור את מרבציהם לא פחות טוב מאיתנו, בעת שאנו בוחרים מרבץ לעצמנו! |