כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מתהעל

    אז מה את מבשרת? שואלים אותי תמיד... ואני עונה שאני לא תמיד מבשרת, אני לפעמים גם בטלה אביב...

    מסע חיים בין ירושלים לברלין.

    הקרואה

    3 תגובות   יום שני, 18/6/07, 03:29

    חיוך רחב, מבט רגיש ומבין. אלו קראו לי לבוא אליה.

    כמה שבועות במקום חדש ששם אני מבלה את רוב שעות היום שלי, "בית", ורציתי שותף לרגש שלי למקום, לאנשים.

    רציתי לפנות לאדם הנכון, לזה שיבין וישמור עליי. לא ידעתי שבחרתי בנכון מכל.ניגשתי בביישנות, לא יודעת אם היא תסכים להיות לי לאוזן. רציתי לשתף אותה בסיכה הזאת שדוקרת אותי, בזאת שיום אחד תהפוך לאבן ולסלע ואז כמו טיפול באבנים שבכליות, גם אותן יפזרו, יפוררו וישליכו בחזרה אל הטבע שלהן, מחוץ לגופי. 

     

     

    היא הבזיקה לי בקולה קרן אור. הבריקה היא ברכות שלה, בחיוך ובאופטימיות.

    היא ידעה לקרוא כל מילה שמעולם לא יצאה מפי.

    היא שאהבה ספרים וכתבה ספרים בליבה כתבה איתי סיפור חברות יפיפה.

    היא שהתחברה אליי במילים עוד תכתוב משפטים ארוכים שיבנו רב מכר (על משקל רב קומות). 

     

     

    קומה אחת הפרידה ביננו...קומה שמעולם לא הרגשתי שהפרידה.

    הייתי רצה את המדרגות במהירות, כל פעם, בדיוק בשעת ההגעה שלה, הייתי מתייצבת מול השולחן המשרדי המאיים ומחכה לה, לחיוך המזמין שלה.

    בהתחלה היא היתה מגיעה רק יומיים בשבוע. כמה חיכיתי ליומיים האלה.

    אחר כך התארכו הימים והשעות ואני הרחבתי את שעות החברה שלי במשרד ובחברתה. 

     

     

    כל סיגריה שלה,שאת העשן שלה לא סבלתי ואת הריח אני מתעבת, זה שדבק בי ומלווה אותי כל היום אחר כך, שמחה אותי, היתה לי למסיבה חברתית.

    הייתי מחכה לסיגריות שלה, אלו שיצרו את ההפסקות שלנו יחד.

    משום מה לגיטימי לעשות פעולה כמו לאכול או לעשן כדי לצאת להפסקה.

    כל סיגריה שלה היתה התירוץ שלי להפסקה והפסקה שלה לעשן...חבל שלא הפסקה שלה מעישון... 

     

     

    לרגע במחשבותיי צללתי אל תוך אסוציאציית ילדות, אל תוך אותה סצנה בה ישנו זחל חכם שמעשן וילדה תמימה ששואלת שאלות על החיים ומחכה לתשובה שתינתן לה אך ורק דרך הניסיון שלה, דרך הלמידה שלה.

    אם כבר באגדות עסקינן אז אני צוללת... היתה מכשפה אחת שהקרן אור שלי איבחנה מבעוד מועד.היא שמרה עליי ממנה. אני בתמימותי, עליזה שכמותי, ראיתי את הרע אבל נאחזתי בטוב, לא מוכנה לעזבו או להילחם ברע.

    היא ידעה דברים ושתקה. בשקט שלה, בעשייה השקטה שלה, שמרה עליי ועודדה אותי לצעוד קדימה למקום אחר, למקום שאני יועדתי אליו. 

     

     

    היום, היא כבר עזבה.

    פתאום יש ריקנות במקום, פתאום אני יותר לבד מלבד שם.

    עברתי ליד השולחן המאיים שבזמנה היה הוא סמל לממלכה נעימה...אבל הממלכה קורסת...

    ליבי התקשה, צרב והתגעגע למראות שזכר משם.

    לא יכולתי לצעוד אל תוך החלל שהפך לריק ושחור.

    מצבה לא נראית אך מורגשת התמקמה שם.

    זהו, אמרתי והזכרתי לעצמי שיש לי עוד שבועיים עד שגם אני אצעד קדימה, אתחיל התחלה חדשה.

    למרות הכאב ולמרות הקשיים שגם היא חוותה, חייכנו, צחקנו והחיינו זו את זו.

    היא לי חברה, היא לי אחות, היא לי קרן אור חדה ואמיתית.

    היא תמיד תהיה איתי, בליבי ואחרי העבודה, במקומות שרק לחברות אמת יש מקום, במקום שמצבות לא ידעו, במקום שעצב וכאב מתפוגגים בחיוך אחד וחיבוק חזק.

    קרן אחת שמאירה עולם שלם מבפנים ולו בחיוך אחד רחב.

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/6/07 18:51:

       

      צטט: meitalli 2007-06-18 11:51:29

       

      צטט: ריצ'רד סמית 2007-06-18 08:41:05

      יש לך מזל, אנשים כאלו קשה למצוא.

      לא ההתחלה ולא הסיום הם החשובים כי אם המסע באמצע.

      חבל שמעטים הם האנשים הקרובים והטובים...

      אין איזו דרך לשכפל אנשים כאלה?

       

       

      ילודה?...

      היום בשיעור דארווניזם חשבתי על משפט התחלה: "עלמתי, האם תרצי ליצור ביחד מוטציות?" ;-)

       

      אין אפשרות באמת לאפשר רבים לליבך כי הזמן די מוגבל... כלומר, מספר האנשים שאפשר להיות באינטראקציה טובה עימם במהלך חודש מסויים הוא מספר מסויים, אם מנסים להגדיל את מספר האנשים, איכות הקשר עם האנשים יורדת...

      צריך להשתדל להיות עם כל בן אדם ברגע מסויים בקשר הכי טוב האפשרי.

      עכשיו נשאלת השאלה מה זה קשר ידידות?

      צריך לכתוב על זה פוסט נפרד, בהזדמנות.

      מבחינתי (בהתאם לתורתו של ניטשה) הידיד הוא חבר למסע אשר עוזר בדרך בכדי שתגיעי לפסגה. (באופן הכי כללי שיש, את קובעת את הפסגות בחייך).

      הידיד שם לחלוק את הרגעים המאושרים והפחות מאושרים...

      מתן עצות, למידה - מתן העזרה מתבטא בדרכים רבות.

       

        18/6/07 11:51:

       

      צטט: ריצ'רד סמית 2007-06-18 08:41:05

      יש לך מזל, אנשים כאלו קשה למצוא.

      לא ההתחלה ולא הסיום הם החשובים כי אם המסע באמצע. 

      חבל שמעטים הם האנשים הקרובים והטובים...

       אין איזו דרך לשכפל אנשים כאלה?

       

        18/6/07 08:41:

      יש לך מזל, אנשים כאלו קשה למצוא.

      לא ההתחלה ולא הסיום הם החשובים כי אם המסע באמצע. 

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      meitalli
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין