הגלות הסתיימה, החורבן עוד לא. 1940 שנה אחרי החורבן ו-60 שנה אחרי אתחלתא דגאולה, יש מי ששואל האם תשעה באב, במתכונתו הנוכחית, עדיין נחוץ.

 את ארבעת הצומות הנוספים, י' בטבת, יז בתמוז, צום גדליה ותענית אסתר - אני צם בלב חצוי כי הם מסמלים שלבים ביציאה לגלות, בפגיעה בריבונות היהודית על ארץ ישראל אי אז. הצומות ההם, כציון ימים היסטוריים, כבר אינם רלבנטיים. עם ישראל שולט בארצו, וגם אם רבים מבניו עדיין גולים, אי אפשר לקרוא לזה גלות.

קריאות לבטל את הצומות ההם נתקלות מצד רבנים בטענה שעם ישראל עדיין שרוי בגלות רוחנית. אין זה אלא תירוץ בעיניי, שכן גם כשעמדו בתי המקדש על תילם עם ישראל לא היה בפסגת הגאולה הרוחנית שלו. אולי רק בדורות שבנו את בתי המקדש, וגם זה באופן חלקי למדי. "כל דור שלא נבנה המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו", אומר התלמוד הירושלמי. בדורנו, אם כן, לא נבנה המקדש - אבל הבניין הגשמי של עם ישראל בעיצומו.

ומה עם תשעה באב? להבדיל מהצומות האחרים, תשעה באב מסמל קודם כל את חורבן בתי המקדש - שהיו מעל הכל שני דברים: מרכז רוחני לעם היהודי ומוקד פוליטי.

כאדם דתי, אני מאמין שהמרכז הרוחני עוד ייבנה. כאדם מאמין, אני מקרב את יום בנייתו בדרך היחידה שעומדת לרשותי: התחזקות רוחנית אישית. חיזוק אותן נקודות שעל פי המסורת הביאו לחורבן המקדש: בין אדם לרעהו ובין אדם לקונו.

אבל בתשעה באב שלי המרכז הרלוונטי הוא הפוליטי. כי בכוחות הפוליטיים העומדים לרשותנו, כעם יהודי ריבון לעצמו, אנו יכולים לעשות יותר ולבנות עוד. לא את המקדש אבן על אבן, אלא את המסגרת המדינית של העם היהודי. את מדינת ישראל.

תשעה באב מסמל עבורי את הקביעה שהעבודה עוד לא תמה. שיש עוד מה לבנות. הצום והקינה הם לא ציפיה פאסיווית לגאולה או תפילה שמישהו אחר, ריבונו של עולם, יעשה בשבילנו את העבודה. הם קודם כל חשבון נפש, מבט פנימה, עינוי וסיגוף לצורך זיכוך המחשבה ומבט קדימה. החיפוש איך לבנות. הם תפילה לריבונו של עולם שייטע בנו את התבונה מה לבנות, ואת הכוח לעשות את זה.

בתי הקפה הסגורים ויום האבל הלאומי הם בעיניי הזדמנות להתיק את המבט ליום אחד ממה שיש, ממה שכבר נבנה, ולהסתכל קדימה. איך בונים עוד, כל אחד את המקדש שלו.

ומילה אחת על בתי המקדש של אז. שחר אילן, בטור שפירסם לפני שנתיים ושב ופורסם עכשיו, מבקר רבנים שסירבו לנסח מחדש את התפילה הנפתחת במלים "העיר החרבה והבזויה והשוממה". שחר, על השוממה אני עוד מוכן לשאת ולתת, אבל העיר, ירושלים שלנו, היא חרבה ובעיקר בזויה.  אני מתכוון לכך שכל עוד נמשכות בהר הבית העבודות הנמרצות של הוואקף למחיקת והחרבת כל שריד ארכיאולוגי של הימצאותנו שם לפני 1940 שנה, העיר בזויה, וגם אנחנו. אם ידו של המשטר הריבוני אינה משגת את שמירת החוק בהקשר החשוב וההיסטורי הזה, העבודה עוד לא תמה. יש עוד על מה לצום.