כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    במנזר בשרון

    ארכיון

    0

    פתאום נהיה קל על העין השטופה, או: איך הותכתי אל בעלי

    178 תגובות   יום שני, 11/8/08, 17:35

     

    רציתי קודם כל להודות, באמת, על כל התגובות החמות  ,

    העידודים, החיבוקים, והדברים המרגשים  ,

    שנאמרו וניתנו בהתיחס לפוסט הקודם  .

    קשה להאמין עד כמה זה מזין עד שלא מתנסים בחוויה  .

     

     

    בינתיים חלו הרבה "התקדמויות" משמעותיות  .

     

    לא בכל כך בפיזי,

    כמו בתפיסתי, בהכרתי  , במציאות-חיי-הפנימית  ,

    שהם המקומות החשובים באמת להבנתי  ,

    לחוות שינוי, "התקדמות", התמרה  .

     

     

    במילה, פתאום נהיה "קל  ".

     

     

    עכשיו: זה לא טריוויאלי  .

    בשבילי "קל" מעולם לא היתה אופציה  .

     

    מהרבה סיבות  .

     

     

    נתחיל בזה שאני לא מכירה "קל  ".

    זו אפשרות שפגשתי לראשונה באיזור גיל 40  ,

    וכשפגשתי בה: לא האמנתי לה  .

    כשהיה קל, זה הרגיש לי חשוד, לא אמיתי  ,

    כאילו תיכף יבוא המחיר ש"הסתירו" ממני  ,

    או כאילו עשיתי "קיצור-דרך" לא ראוי  

    שמשמעותו "עבודה" לא-יסודית דייה  .

     

     

    לדוגמא  : 

    אחרי שנים של עבודה-עצמית בנושאים מהותיים, 

    כשיכולתי לכן סוף-סוף לפגוש את בעלי המושלם-עבורי  ,

    המדהים-בעיני, האהוב, והמקסים-לתפיסתי  , 

    לא יכולתי להאמין לקלות-הבלתי-נסבלת  

    בה התרחש הרומן ובה התגלגלו הדברים  .

     

     

    אני, שגרסתי חצץ ואכלתי תבן מבחירה  

    (ברור, תמיד מבחירה, גם כשזה הכי בעולם לא הרגיש ככה  ); 

    שהייתי תמיד במערכות יחסים דרמטיות, מוטרפות  ,

    קשות ומערערות,

    שהאהבה בהן היתה מכלה וסוערת  ,

    אף-פעם לא מזינה, מכילה, מנחמת, מעגנת,  

    ואם היתה כזו - מיציתי אותה תוך שבועיים

    היא שעממה אותי מיד; 

    מצאתי את עצמי לפתע, ובמהירות לא-סבירה  ,

    במערכת יחסים מושלמת, נטולת בעיות  ,

    משחררת, מלאת-צחוקים, תשוקה, ושמחה  ,

    שלא היה בה שום מעצור ושום קושי, 

    ושדהרה בתוך ימים ספורים להבטחות-הדדיות-אמיתיות

    (שהיה לי קשה להאמין להן לגמרי בתוכי):

    לחיים שלמים של משפחה וביחד.

     

    את הצעת הנישואים הראשונה שהגיעה אחרי כשבוע

    דחיתי ל"זמן מאוחר יותר", ואחרי שבועיים שוב,

    ורק לזו שהגיעה אחרי חודש

    (הזמן שאמרתי שחייב לעבור כדי שאדע שאולי כל זה מציאות ולא חלום)

    הסכמתי בהתרגשות ופיק-ברכיים.

     

    אבל פה נגמר החלק הקל(...)

     

    מרגע זה 

    זה נהיה מפחיד לגמרי ,

    ולאורך כל הדרך הקצרה עד לחתונה,

    ובשנה הראשונה שאחריה,

    הייתי משוכנעת שאוטוטו זה משתנה

    למה שתמיד הכרתי: למערכת יחסים קשה. 

    או שאוטוטו אבין שעשיתי בחירה שנבעה מפחד,

    מעיפות, מצורך-הגיוני סוף-סוף לנוח.

     

    לא נתפס לי שאפשר שזה פשוט ככה: מושלם-בדרכו.

     

     

    שזה לא אומר שזה נטול חיכוכים, מריבות, ואי-הבנות על הדרך,

    אבל לא כאלו שמערערות את היחסים או את תחושת הבטחון

    המלאה בכך שאני עם מישהו שלחלוטין אוהב אותי

    ורוצה רק בטובתי, גם כשזה מבטא את עצמו בדרך

    לא מובנת לי או שלא נוחה לי. 

    שזה לא אומר שלא נדרשת המון עבודת-חיבור,

    ולמידת-שפה-משותפת,

    אבל לאורך כל הדרך,

    ובמשך כל הזמן ישנה אהבה טהורה,

    אמיתית, "משפחתית",

    (משהו שלא הכרתי עד כה, גם לא בתור ילדה),

    כזו שמחויבת עד הסוף.

     

    בתוך-תוכי היו ימים בזמנו,

    אחרי שויתרתי על הדירה שלי בתל-אביב,

    ועברתי לגור איתו, אצלו,

    שרציתי "הביתה",

    תוך כדי היזכרות ברורה ועצובה

    שאין בעצם דבר כזה.

    אין לי לאן ללכת "הביתה".

     

    זה שוב היה אותו געגוע עלום ומופשט

    למשהו שלא היה קיים

    בשום מקום בעולם הזה, והבנתי שאין לי ברירה,

    אלא לנסות לבנות לי סוף-סוף בית, גם איתו, וגם בתוכי.

     

     

    ואת זה החלטתי לעשות.

     

    באופן מוחלט ומחויב החלטתי לבנות לי בית

    עם אהוב שאינו נטול-מגרעות.

     

    ויתרתי על כל הפיתויים שבחוץ,

    דבר שעבורי עד מערכת היחסים הזו לא היה אפשרי

    ובטח לא רצוי, בעקר בגלל הקושי שהיה לי עד כה

    להשריש שורשים, להתקרקע,

    להאמין באהבת-אמת,

    ולהפסיק לנדוד רגשית אנה ואנה.

     

     

    ומכוון שכבר התכנסתי פנימה לעבודת-בניית-הבית,

    התכנסתי פנימה עד הסוף,

    (כאמור בפוסט הקודם),

    לחפור היטב ולנקות את השטח מסביב,

    להעמיק לתקוע את היסודות התומכים,

    גם בבית החיצוני שנבנה וגם בבית הפנימי שלי.

     

     

    והתהליך הארוך הזה היה הכל חוץ מקל,

    והכיל בתוכו גם לא מעט אסונות-קטנים.

    היו ההפלות, ההפריות ושאר הניסיונות הכושלים להפוך להורים,

    אבל הרבה יותר קשה היה כשבעלי התמוטט יום אחד לפני-הצהריים,
    בעבודה, כשאני הייתי בפגישה בתל אביב, רחוקה יחסית מהבית,

    חלה באופן אנוש

    ואף רופא לא הצליח להבין מה קורה לו.

     

     

    שלוש שנים אחרי שהכרנו,

    באותו תאריך בדיוק מצמרר,

    הוא איבד את עצמו באותו יום,

    במרחב אינסופי של בלבול וטשטוש,

    במה שהיה בפועל דלקת חריפה של המוח,

    אבל אף אחד לא הבין ממה זה נובע ומה ירפא

    את המצב שהלך ונהיה קשה מיום ליום.

     

     

    40 יום, הוא היה מאושפז במחלקה הנוירולוגית,

    לא יודע מה נאמר, או איך לבטא את מה שרצה.

     

    שוכח את פעולת השתיה כשהיה צמא,

    או את ההבדל בין דלת לחלון כשרצה לצאת החוצה.

     

    כשאני ואחותו ובהמשך גם אחים בשכר,

    משגיחים עליו 24 שעות ביממה,

    שלא נאבד אותו ברגע אחד נמהר.

     

    הוא סבל מכאבי-ראש-מהגיהנום

    בגלל הלחץ של הנוזלים בגולגולת

    על המוח ועל העיניים,

    והיה נאנח מכאב במשך שעות,

    בין הזמנים הקצובים של מתן המורפיום,

    דבר שהיה מפורר אותי כל יום מחדש.

     

     

    היו התרוצצויות בין מומחים, התיעצות עם הרב פירר,

    שתי מתקשרות שעמדו איתי בקשר יומיומי,

    אשר הופיעו יש מאין ולא הסכימו לקחת כסף,

    רק רצו לעזור, להוות מקור-תמיכה ולהביא תועלת

    במהלך התקופה המטורפת והקורעת הזו,

    מבלי שאפילו הכירו אותנו,

    (ובאופן מדהים אמרו תמיד דברים מאד-מאד דומים,

    למרות ששתיהן עובדות בדרכים-שונות-טכנית,

    וכמובן לא מכירות אחת את השניה).

     

    אני הייתי מלאת רגשות-אשם, כמו שאופייני במצבים כאלה:

    בנסיון הנואל לשליטה אנחנו גם מאשימים את עצמנו,

    מתוך מגלומניית-דבילים שמנסים להזות אפשרות לתקן

    אם אני זה שעשה את זה מקולקל .

     

    בהקשר הזה הן עזרו לי מאד, כי חיברו אותי למציאות שלו,

    לצרכים שלו שהולידו את המחלה הקשה,

    (אני מאמינה גמורה בכך שאין מחלה שהיא חיצונית לנו,

    שכן כל מחלה משרתת אותנו באיזשהו אופן, גם אם

    לפעמים במחיר החיים עצמם),

    וזה הקל עלי מאד את העומס הרגשי,

    ומשם גם יכולתי לדבר איתו כל הזמן על כך

    שמותר לו לבחור בכל אופציה,

    בין אם זה לחזור הביתה או לא,

    ושאם הוא צריך עוד ועוד זמן להתלבט גם זה בסדר,

    אני אהיה שם בשבילו כל הזמן,

    עד שיחליט,

    עד שיבחר,

    עד שידע מה הוא צריך לעשות כצעד הבא.

     

    זכורה לי היטב "שיחה" אחת כזו, בה לפתע,

    ברגע של צלילות ויכולת-הבנה נדירות ומפתיעות,

    הוא ענה לשאלתי אם הוא חושב שהוא רוצה לחזור הביתה,

    שהוא "עוד לא יודע".

    שהוא "עוד לא החליט"...

     

    ...

     

     

    ואז יום אחד, העולם החל להתבהר עבורו.

    העננים הכבדים שהעיבו כמעט על כל כישוריו המנטליים

    החלו להתרומם אט-אט,

    ולאפשר לו ראיה מחוברת יותר אל הנעשה סביבו,

    הבנה יציבה יותר של מה שקורה לו.

    זה לא היה רציף,

    לא קבוע,

    אבל תוצאות ה-EEG החלו להשתפר,

    ותגובותיו החלו להיות רלוונטיות ומובנות יותר ויותר.

    באופן איטי ומהוסס, עם לא מעט נסיגות אחורה,

    החלה מגמת החזרה הביתה.

     

    דבר אחד אני יכולה להגיד על החויה הזו:

    היא התיכה אותנו זה לזו.

     

    מאותו רגע, אם אי פעם עלתה שאלה לגבי האם אני במקום הנכון,

    האם זה מי שאני רוצה, האם לא יהיה נכון יותר לקום וללכת

    (הפיתוי התאורטי תמיד נשאר למי שרגיל לקום וללכת),

    היא נענית מיידית מעצם ההיזכרות

    בחווית האהבה-הבלתי-תלויה-בכלום שחוויתי

    באותם 40 ימים בבית-החולים.

     

    הוא התנהג אלי אז איום ונורא.

    הוא היה איש אחר, קשה וכמעט אלים,

    קר ומנוכר לעיתים קרובות, מתוך-כך שהיה שרוי בעולמו-המסוייט והכואב עד אימה.

    ואהבתי אותו לחלוטין, ללא פשרות וללא היסוס,

    אם כי אני זוכרת את עצמי חושבת ואומרת

    שאחרי שיחלים אני עוזבת אותו. 

    אבל זו היתה אמירה שנועדה להקל על המצוקה

    של להיות במקום כל-כך קשה תוך הבנה שויתרתי

    על האפשרות לבחור ללכת.

     

    אז הנה,

    זה מה שעושה את הקשר שלי עם בעלי ל-קל.

    ההתכה הזו שעברנו.

    הידיעה הזו שרכשתי לי.

     

     

     

    מוזר הפוסט שיצא לי פה כי רציתי לכתוב פוסט אחר.

    על איך נהיה לי באמת קל פתאום.

     

     

    ויצא פוסט על החיבור שלי עם בעלי

    ועל "קל" שבא עטוף (כמו שמתנות באות)

    בקושי גדול-למדי...

     

    אולי זה יהיה אם כן הפוסט הבא,

    אולי לא.

     

    הילהחיוך

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (178)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/8/12 10:14:

      צטט: mgotlib 2012-08-19 02:06:37

      קטונתי...באין לי מילים להביע את גודל הערכתי (או נכון יותר: הערצתי) לפוסט הפנטסתי, ולעומק האהבה של זוג "מהסרטים" שאתם. תודה שהופעתם פתאום בעולמי "הדל"!

      תודה גדולה מאיר יקר ואהוב! אין מה להעריץ - זה הטבע של האהבה אני חושבת, לחבר ככה בין אנשים חיוך ואני שמחה מאד שפגשנו אותך, אתה מיוחד במינו ואהוב מאד. חיבוק חם ואמסור ד"ש לג'ואי 

        19/8/12 02:06:
      קטונתי...באין לי מילים להביע את גודל הערכתי (או נכון יותר: הערצתי) לפוסט הפנטסתי, ולעומק האהבה של זוג "מהסרטים" שאתם. תודה שהופעתם פתאום בעולמי "הדל"!
        15/7/09 14:58:

      וואו, רבקה, לוקח לי מלא זמן לראות תגובות,

      אבל זו שלך היתה מרגשת ומשמחת במיוחד.

       

      כי כן, לשם כך נכתב הפוסט:

      לתת ידע שנותן תקווה,

      שנדע שמה שהיה הוא לא מה שיהיה,

      ושהכל פתוח ואפשרי באמת.

       

      תודה רבה על המילים החמות שלך,

      על שסיפרת שזה הגיע אליך ונגע.

       

      נראה לי שמן הסתם עוד נפגש,

      את ואני...

       

      כל טוב והרבה אהבה בינתיים,

       

      הילה :-)

        7/7/09 23:38:

      וואוו הילה את מדהימה אותי עם הפוסטים שלך,

      על הדרך שאותה עברת, כ"כ מזכירה לי את עצמי,

      ומזכירה לי לא לאבד תקווה בחיפוש אחר גבר החלומות,

      שזה באמת אפשרי ויכול להיות קל אחרי שזה בד"כ כ"כ קשה,

      ממש גרמת לי לדמוע,

      הכתיבה שלך כ"כ מרגשת, פשוט אין מילים,

      תודה.

        16/6/09 11:55:

       

      וואוו, אסתי, רק עכשיו ראיתי את תגובתך,

      והיא מאד מרגשת ונכונה.

      בנקודת הזמן ההיא, וגם אחריה עד לא מזמן יחסית,

      היה לי הצורך להגן על עמדותי, על משפחתי,

      על אלה שאני "אחראית" עליהם.

      והנה, לא מזמן, למדתי לשחרר לגמרי.

       

      ההקלה לא תאמן!

      השחרור, החופש, הקלילות,

      תחושת החיבור הנקי פנימה,

      מבלי להתפזר לעבר אחרים...

       

      כל הכבוד ותודה מקרב לב

      על נתינתך הטהורה והנדיבה,

      על "חוכמתך" ותבונתך,

      ועל הגיעך הנה למסור לי את הדברים.

       

      אהבה גדולה לך,

      יקירה,

      הילהחיוך

        2/6/09 07:37:


      בוקר טוב רומי,

      כך סתם שוטטתי ומצאתי אותך

      ואת סיפורך הנוגע ללב....

      כוס קפה בידי, קלפים על שולחני

      חשבתי עליך והוצאתי עבורך פנימיאל

      והתקבלה התשובה.......

      פשוט, התחברת לאהבה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

      ומאז הדרך קלה

      וזה הקלף שעלה בבחירה

      מפעם לפע במשך השבוע ,אני מופיעה בשדה המערכה

      עם שלל רעיונות מפתים

      כדי לשכנע אותך שותפה

      שעליך להלחם על עמדתך ולהביס את האויב שנמצא מולך

      אחרי שנים של מ לחמה, גיליתי להפתעתי הגדולה

      שכל פעם שאני מנצחת

      אני מפסידה במערכה ונשארת בודדה

      ותרי עליי והתחברי לאהבה

      בכבוד רב, אני צודקת

      ואת...............ויתרת, והתחברת, כל הכבוד!

      יום נפלא

      אסתינשיקה

      דרך הצבע 

        31/5/09 18:20:

      מותירה חיבוק שקט בשבילכם... ויוצאת
        31/3/09 10:03:

      וואוו רומי, באתי לביקור ..ונשאבתי לסיפורך המצמרר!!

      חיבוק גדול!!

       נויתי.

        20/3/09 11:12:

      צטט: עוזי. 2009-03-20 10:04:50

      צטט: רומי שנהר 2009-03-18 10:02:35

      כן, לוקח זמן ללמוד את זה,

      וגם אז לא תמיד זוכרים...

      תודה שהיית,

      וגם השארת כוכבך.

      הילה

      באתי לבקר ומצאתי את זה.

      לא תמיד זוכרים, בראש, אבל התאים זוכרים בגנטיקה שלהם.

      חיבוק נוסף, על ההוא מלפני כמה חודשים.

      איך אמרנו? זוכרים.

      :)

       

      עוזי.

       

       

      עוזי יקירי,

       

      איזה ביקור מפתיע ומשמח.

       

      כבר חשבתי שאתה לא פה בכלל.

       

      מידי פעם נכנסתי לבקר אותך,

      אבל לא היה אף  אחד בבית...

       

      באמת שכיף לראות אותך שוב.

       

      תיכף אלך לראות, אולי כתבת מה שלומך...

       

      אל תעלם לגמרי עכשיו,

      טוב?

       

      הילהחיוך

       

        20/3/09 11:09:

      צטט: mania-nim 2009-03-19 19:45:46

      רומי... יש לי כל כך הרבה מה להגיד,

      ולא מוצאת שום מילה ראויה.

      נחנקתי תוך כדי קריאה.

      לא מכירה אותך, למעט תגובה או שתיים

      שהגבתי לי בעבר, ולא בטוחה שהחזרתי

      לך ביקור גומלין,

      אבל - אוהבת אותך. פשוט אוהבת אותך!

       

       

      מניה יפתי,

       

      תודה רבה על מילותיך החמות והמרגשות,

      על כוכבך, ויותר מכל:

      על אהבתך שהשארת פה,

      מורגשת ונוכחת.

      את מבינה היטב את הפוסט,

      אני יודעת.

      הרבה אהבה לך חזרה,

       

      הילה

       

        20/3/09 10:04:

      צטט: רומי שנהר 2009-03-18 10:02:35

      כן, לוקח זמן ללמוד את זה,

      וגם אז לא תמיד זוכרים...

      תודה שהיית,

      וגם השארת כוכבך.

      הילה

      באתי לבקר ומצאתי את זה.

      לא תמיד זוכרים, בראש, אבל התאים זוכרים בגנטיקה שלהם.

      חיבוק נוסף, על ההוא מלפני כמה חודשים.

      איך אמרנו? זוכרים.

      :)

       

      עוזי.

       

        19/3/09 19:45:

      רומי... יש לי כל כך הרבה מה להגיד,

      ולא מוצאת שום מילה ראויה.

      נחנקתי תוך כדי קריאה.

      לא מכירה אותך, למעט תגובה או שתיים

      שהגבתי לי בעבר, ולא בטוחה שהחזרתי

      לך ביקור גומלין,

      אבל - אוהבת אותך. פשוט אוהבת אותך!

       

        18/3/09 10:02:

      כן, לוקח זמן ללמוד את זה,

      וגם אז לא תמיד זוכרים...

      תודה שהיית,

      וגם השארת כוכבך.

      הילה

        18/3/09 01:06:


      מתנות, אכן תמיד באות עטופות

       

      יעל*

        18/3/09 00:09:

      תודה רבה!

      שמחה שהגעת לכאן.

      אלך לבקר אצלך.

      הילה

        17/3/09 21:09:

      על זה נאמר: גדולים וגדלים עם החיים.

      אלה חיים ששווים.

      שיהיה לכם הכי טוב!!

        17/3/09 20:30:

      צטט: טלי ואני 2009-03-15 21:04:17


      רומי יקרה,

      אם שווה להיות בקפה זה בשביל הפוסט הזה..

      ממש כך..

      קראתי והתחברתי כי הייתי במקומות האלו...

      לא אחד לאחד אבל נגעתי בהרבה מהרבדים ובחויות  שאת כותבת עליהם.

      אשריכם כי נצחתם ...

      ואת פשוט מקסימה  ומעצימה ..

      רק טוב בהמשך..

      טלי

       

       

       

       טלי יקרה,

      תראי איך "במקרה" בדיוק היום נזכרתי בך וב"שיחה" שהיתה לנו מזמן,

      במייל הפרטי, ותהיתי לי מה שלומך ואיך הולך, וככה.

      והנה את פה קוראת ומגיבה,

      אמנם הגעתי באיחור של יומיים - אבל מבחינתי היום זה היום המחובר.

       

      תודה רבה על המילים המרגשות שלך.

      שמחה שזה דיבר אליך ונגע בך.

      סקרנית לגבי החוויות הדומות שלך .

       

      אשמח לשמוע ממך עוד,

      הילהחיוך

        17/3/09 20:24:

      צטט: מרוה 2009-03-15 14:12:56

      רק עכשיו נחשפתי לאוצר הזה, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא....

      מדהים.

      כתבת נפלא, כן, מרגש, מרתק.

      הזדהיתי במקומות רבים, בעיקר בחוסר האמון שאהבה יכולה להיות קלה, מכילה, נוכחת במצבים שונים.

      וגם בסיפור של האהבה ללא תנאי מול אהובך בבית החולים.

      עברתי עם אימי ז''ל סיפור דומה, אבל אני מודה שהיו לי הרבה רגעי משבר ורצון לברוח ולנטוש, מה שלא עשיתי כמובן.

      מופלא ומעודד הסיפור שלכם, מכמה בחינות. המפגש, המוכנות להשתנות, האהבה ללא תנאי שדרכה נוצרה

      ההתכה הנכספת. וגם הפירוט של עבודת החיבור היומיומית חשוב ומשמעותי.

      ברכות על החיבור, על ההתכה, על האהבה והאמונה.

      הרבה בריאות ושמחה, ותודה על פוסט נהדר במיוחד.

       

       

       

      המון תודה על התגובה החמה והמרגשת שלך!

      שמחה מאד שמצאת את הסיפור מעשיר בדרכו.

       

      אכן עבודת-החיבור היומיומית היא חלק חשוב ומהותי מהמכלול שנוצר,

      ולמרות שהדרמה היתה במקום אחר,

      הרי שההתכה זקוקה לחיזוקים מתמידים,

      בדמות הבנה נבנית ומעמיקה,

      שיתופים כנים, ולמידה הדדית,

      שוב ושוב.

       

      וגם אני רציתי לברוח לעיתים כמו שסיפרת,

      וזה שלא עשיתי זאת, זה כי בפועל, באמת,

      לא היה לאן לברוח...

       

      כל טוב לך,

      שמחה שיצא לך להגיע לכאן,

      הילהחיוך

       

        15/3/09 21:04:


      רומי יקרה,

      אם שווה להיות בקפה זה בשביל הפוסט הזה..

      ממש כך..

      קראתי והתחברתי כי הייתי במקומות האלו...

      לא אחד לאחד אבל נגעתי בהרבה מהרבדים ובחויות  שאת כותבת עליהם.

      אשריכם כי נצחתם ...

      ואת פשוט מקסימה  ומעצימה ..

      רק טוב בהמשך..

      טלי

       

       

        15/3/09 14:12:

      רק עכשיו נחשפתי לאוצר הזה, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא....

      מדהים.

      כתבת נפלא, כן, מרגש, מרתק.

      הזדהיתי במקומות רבים, בעיקר בחוסר האמון שאהבה יכולה להיות קלה, מכילה, נוכחת במצבים שונים.

      וגם בסיפור של האהבה ללא תנאי מול אהובך בבית החולים.

      עברתי עם אימי ז''ל סיפור דומה, אבל אני מודה שהיו לי הרבה רגעי משבר ורצון לברוח ולנטוש, מה שלא עשיתי כמובן.

      מופלא ומעודד הסיפור שלכם, מכמה בחינות. המפגש, המוכנות להשתנות, האהבה ללא תנאי שדרכה נוצרה

      ההתכה הנכספת. וגם הפירוט של עבודת החיבור היומיומית חשוב ומשמעותי.

      ברכות על החיבור, על ההתכה, על האהבה והאמונה.

      הרבה בריאות ושמחה, ותודה על פוסט נהדר במיוחד.

       

       

        22/1/09 13:46:

      תודה רבה יקירה.

      אני כמעט לא בקפה החודש האחרון,

      ולפתע ראיתי את תגובתך המרגשת.

      שמחה שהגעת, ותודה על המילים והכוכב...

      הילה

        22/1/09 13:13:

      החלטתי לטייל אצלך היום, מאחר והייתי עמוסה לאחרונה, ולא יצא לי בכלל להכיר את הבלוג

      שלך, אחרי שאנחנו בעצם כבר מזמן חברות באתר....

      ההפסד כולו היה שלי...

      הגעתי אל הפוסט הזה, אחרי שטיילתי אצלך בגלריה, וראיתי את התמונה שלך עם בעלך.

      מאד התרגשתי לקרוא.

      מחמם את הלב והנשמה!

      מאחלת שנים של בריאות שמחה אהבה, והרבה קלות...., בהערכה רבה, רונית

        25/12/08 20:21:

      אכן!

      מבחינתי:

      הנס הכי משמעותי בחיי.

      תודה על ההגדרה היפה!

      חיוך

        25/12/08 18:51:


      יותר טוב מנס פך השמן.

       

       

        25/12/08 14:12:

      מהחיים.

      תודה על הביקור..

      חיוך

        23/12/08 19:35:


      וואו, איזה סיפור!

       

        17/12/08 20:41:

      הילה,

      תודה,

      השם מתנגן לי טוב ומזכיר לי את דמותך.

      כשהמוזה תשרה אדאג ליידע אותך, כמובן.

      רן

       

        16/12/08 22:50:

       

      פרא יקר...

       

      תודה על דבריך היפים כל-כך.

      מחממים את הלב,

      משמחים על החיבור שנוצר.

      מתי אתה מספר את סיפור החוויה המתקנת?

      תודיע לי, טוב?

      הילה חיוך

      (לא עוד רומי, אם בא לך:

      ראה הפוסט "גילוי נאות"...)

        16/12/08 16:42:

      רומי

      אשת חיל מי ימצא.......

      רק אתמול היית אלמונית עבורי

      והיום נשאבתי לעולמך

      בטבעיות

      בקלות

      וכבר את לא זרה

      שותפה לעול החיים

      לסוד שלא נגמר

      מזרימה חמצן לחבריך

      משתפת בלי חומות בלי חוכמות

      פשוט מובן וגלוי לעין

      סיפור חייך הוא גם סיפור חיינו

      רובנו עדים לעצמת החיים

      לטוב ולרע

      מנווטים את הספינה בין הריפים

      ןמקווים להגיע לחוף מבטחים

      פעם, מתי שהוא.

      מגיע לנו, לא....

       

      גם לי יש סיפור - חוויה מתקנת ?

      בקרוב הפרומו.

       

        10/12/08 21:07:

      צטט: גילוש 6660 2008-12-07 18:11:23


      מוכר מאד. כל חלק וחלק

      בספור שלך עד למפגש עם הראוי..

      זה עוד לא קרה לי.

      התרגשתי מאד לקרוא.

      הקונספט של "נתנו לי כדי שיהיה מה לקחת.."

      היה הפחד שהניע אצלי,

      השנה החלפתי אותו ב"הכול לטובה"

      ועוד כל מיני ירקות.

      תודה על ספור חיים מרתק שיש בו את

      הפרקים הטובים קדימה..*

       

       אני אומרת מנסיוני הקט,

      עבור מה שזה שווה:

      לא נותנים לנו,

      לא לוקחים לנו,

      ואת צודקת: הכל אכן לטובה בסופו של דבר.

       

      אבל כמסר קונקרטי בנושא מציאת ה"ראוי":

      זו עבודה. 

      :

      מהרבה סוגים ועם כל מיני כלים,

      אבל זו עבודה שמביאה אותנו אל הראוי ולהיפך.

       

      והחדשות הטובות:

      בהמשך, כשהגענו כבר לזוגיות,

      מספיק אחד לטנגו הזה של העבודה,

      השני צריך לבוא רק עם רצון-אמיתי וחזק

      (ומצב-רוח טוב, כי זה טיול ארוך, למיטיבי-לכת...)

       

      אם אני מבינה איך הולכים לאן שרוצים להגיע,

      אני אאיר את המקומות האפלים עבור שנינו.

      אם אני מזהה איך עושים שהריקוד הזה יעבוד,

      אני אנחה את שנינו hopefully

      בעדינות, ומתוך תחושה של "ביחד".

      זה לא "הורדות ידיים",

      למרות הפעמים שזה מרגיש שזה יכול להדרדר לשם.

      אם לא שמים לב.

      אם לא עוצרים ואומרים: אנחנו יחד, באותו צד של המתרס,

      גם אם אני נפגעתי, גם אם אתה נעלבת, גם אם יש כעס.

       

      וזה לא קל לפעמים להשאר במקום שמתעקש "לבנות"

      ולא להעיף הכל קיבינימט...

       

      גילוש, שמחה שהגעת וקראת, והתחברת...

      ותודה על הכוכב...

      הילהחיוך

        7/12/08 18:11:


      מוכר מאד. כל חלק וחלק

      בספור שלך עד למפגש עם הראוי..

      זה עוד לא קרה לי.

      התרגשתי מאד לקרוא.

      הקונספט של "נתנו לי כדי שיהיה מה לקחת.."

      היה הפחד שהניע אצלי,

      השנה החלפתי אותו ב"הכול לטובה"

      ועוד כל מיני ירקות.

      תודה על ספור חיים מרתק שיש בו את

      הפרקים הטובים קדימה..*

        26/11/08 19:46:

      צטט: g.a 2008-11-15 16:27:07


      הילה (שם יפייפה לחזור אליו)

      הדיוק העצמי והמחוייבות אליו, הופכת כל קשה לקל, ובכלל,הפוסט שלך גורם להיזכר מה הוא קושי ,או, בעיקר ,מה לא קשה

      ואולי זה נשמע קלישאי אבל זאת אמת טהורה בפנים ,שכשאנו מודעים לאהבה בבסיסם של הדברים ,מאומה לא קשה.

      את השיעורים האלה אנחנו בד"כ מרשים לעצמינו לקבל מילדנו כי המחוייבות בקשר איתם הרבה יותר ברורה לנו.

      מה שאהבתי אצלך בפוסט הזה הוא ששיתפת וע"י זה גם לימדת אותי משהו על תרגום הידיעה הזאת להתנהלות בחיי היומיום למרות ה"בורות " של התהיות, חוסר האמונה,חשדנות וכיוצא באלה.

      עוד דבר שמאד בולט אצלך ואני שמחה שהחלטת להראות אותו ,הוא היופי החיצוני שלך.  

       

      כוכב על פוסט כנה ,אמיץ (שמת לב מהו השורש של המילה? ) ואוהב .

       

       

       

       

       

       גלי יקירתי,

      רק היום ראיתי את תגובתך החמה, רבת המחמאות,

      והמאד משמחת עבורי,

      כי אם את אומרת שהיה פה משהו שאפשר לך ללמוד משהו,

      אז זה משמח אותי יותר מכל.

      תודות רבות לך יקירתי,

      מחבקת אותך חיבוק גדול,

      הילה

        26/11/08 19:06:

      צטט: מריסה 2008-11-25 18:56:36


      את

      מדהימה

       

      מריסה יקרה,

      תודה!!

        26/11/08 19:06:

      צטט: ענבלר 2008-11-25 18:56:21

      וואו, איזה פוסט כנה, אמיץ ומדהים!

      זכות לקרוא.

      תודה!

      *

       

      ענבל יקירתי,

      תודה רבה על דבריך החמים,

      הזכות היא לגמרי שלי שאת כאן.

      ותודה על הכוכב,

      הילה

       

        26/11/08 19:04:

      צטט: יהוד ית 2008-11-15 13:22:14


      הילה יקרה

      קראתי וכולי צמרמורת..

      שולחת לך חיבוק ענק

      ואיחולי בריאות לכם לעד

      *

       

      יהודית יקרה,

      איזה כיף שבקרת פה...

      תודה על מילותיך ואיחוליך,

      ועל כוכבך גם,

      חיבוק גדול חזרה,

      הילה

       

        26/11/08 19:03:

      צטט: קצת מזה וקצת מזה 2008-11-13 21:57:05

      היי רומי,

      נפעמת מיכולת הכתיבה ומהכנות

      פשוט ללא מילים...

      מאמינה מאוד חזקה במיסטיקה וביכולת

       שלנו לגרום לעצמנו מחלה או אפילו תאונה.

      אני מאמינה שאנחנו מזמנים את מה שקורה איתנו

      בחיים,עם הזמן היכולת משתכללת ומתפתחת.

      מאחלת לכם שפע בריאות ושפע אהבה

      ושהחיבור ביניכם רק יתחזק וישתפר.

      מדהימה את, כבר אמרתי.

      נעמה

       

      נעמה יקרה,

      רק היום יצא לי לראות את תגובתך החמה.

      תודה!

      הילה

       

        26/11/08 19:02:

      צטט: ליהי עטיה 2008-09-18 21:44:22


      הי רומי

      כן זה באמת מזכיר,

      פתאום באמצע החיים קורה מקרה.

      שמחה בשבילך וגם בשבילנו שהצלחנו לצאת מהסיפור רק יותר חזקים ואוהבים

       

       

       

       

       תודה רבה ליהי!

       

        25/11/08 18:56:


      את

      מדהימה

        25/11/08 18:56:

      וואו, איזה פוסט כנה, אמיץ ומדהים!

      זכות לקרוא.

      תודה!

      *

        15/11/08 16:27:


      הילה (שם יפייפה לחזור אליו)

      הדיוק העצמי והמחוייבות אליו, הופכת כל קשה לקל, ובכלל,הפוסט שלך גורם להיזכר מה הוא קושי ,או, בעיקר ,מה לא קשה

      ואולי זה נשמע קלישאי אבל זאת אמת טהורה בפנים ,שכשאנו מודעים לאהבה בבסיסם של הדברים ,מאומה לא קשה.

      את השיעורים האלה אנחנו בד"כ מרשים לעצמינו לקבל מילדנו כי המחוייבות בקשר איתם הרבה יותר ברורה לנו.

      מה שאהבתי אצלך בפוסט הזה הוא ששיתפת וע"י זה גם לימדת אותי משהו על תרגום הידיעה הזאת להתנהלות בחיי היומיום למרות ה"בורות " של התהיות, חוסר האמונה,חשדנות וכיוצא באלה.

      עוד דבר שמאד בולט אצלך ואני שמחה שהחלטת להראות אותו ,הוא היופי החיצוני שלך.  

       

      כוכב על פוסט כנה ,אמיץ (שמת לב מהו השורש של המילה? ) ואוהב .

       

       

       

       

        15/11/08 13:22:


      הילה יקרה

      קראתי וכולי צמרמורת..

      שולחת לך חיבוק ענק

      ואיחולי בריאות לכם לעד

      *

      היי רומי,

      נפעמת מיכולת הכתיבה ומהכנות

      פשוט ללא מילים...

      מאמינה מאוד חזקה במיסטיקה וביכולת

       שלנו לגרום לעצמנו מחלה או אפילו תאונה.

      אני מאמינה שאנחנו מזמנים את מה שקורה איתנו

      בחיים,עם הזמן היכולת משתכללת ומתפתחת.

      מאחלת לכם שפע בריאות ושפע אהבה

      ושהחיבור ביניכם רק יתחזק וישתפר.

      מדהימה את, כבר אמרתי.

      נעמה

        18/9/08 21:44:


      הי רומי

      כן זה באמת מזכיר,

      פתאום באמצע החיים קורה מקרה.

      שמחה בשבילך וגם בשבילנו שהצלחנו לצאת מהסיפור רק יותר חזקים ואוהבים

       

       

       

        4/9/08 02:29:

      צטט: איריס009 2008-09-02 13:44:04

      מרוגשת ומזדהה. מהאומץ שלך להחיישיר מבט אל מקום שעשוי להראות כמו תהום ולא לברוח.

      נרגשת מהכתיבה האינטימית. מרגישה כאילו ישבתי איתך בסלון ביתך והקשבתי.

      טוב שיש אותך בעולם.

       

       איריס יקרה,

      תודה רבה על המילים החמות,

      ועל הדברים שאמרת.

      בטוחה שעוד יצא לנו להחליף הרבה מילים ודעות בהמשך חברותנו

      שרק התחילה.

       כל טוב לך,

      רומי

        2/9/08 13:44:

      מרוגשת ומזדהה. מהאומץ שלך להחיישיר מבט אל מקום שעשוי להראות כמו תהום ולא לברוח.

      נרגשת מהכתיבה האינטימית. מרגישה כאילו ישבתי איתך בסלון ביתך והקשבתי.

      טוב שיש אותך בעולם.

        1/9/08 13:33:

      צטט: bosmati 2008-08-31 21:18:00

                   זו אהבה !!!

      יש בפוסט שלך , חמלה, מלחמה ,מחלה , חלום

                       נתינה וקבלה .
                                  *

       

       בושמתי,

       

      תודה רבה על הסתכלותך ותאורך את הדברים

      כל כך יפה.

      רומי

        1/9/08 11:25:

      צטט: יוסי נבו 2008-08-31 20:57:37


      לרומי- רק עכשיו היכרתיך וריגשת אותי עד מאד. הדברים שלך נוגעים ומחברים. הבחירה שלך מלמדת על עוצמה פנימית נאמנות ואהבה ואלה יהיו לצידך תמיד.

       

       יוסי,

      תודה רבה,

      ובאמת מקווה שיהיה כדבריך הטובים.

      רומי

        31/8/08 21:18:

                   זו אהבה !!!

      יש בפוסט שלך , חמלה, מלחמה ,מחלה , חלום

                       נתינה וקבלה .
                                  *

        31/8/08 20:57:

      לרומי- רק עכשיו היכרתיך וריגשת אותי עד מאד. הדברים שלך נוגעים ומחברים. הבחירה שלך מלמדת על עוצמה פנימית נאמנות ואהבה ואלה יהיו לצידך תמיד.
        31/8/08 15:51:

      צטט: ליריתוש 2008-08-21 17:24:49

      * לסיפור המיוחד שלך, של אומץ ונחישות, של כוח החיים!

      וכן, גם אני סקפטית כאשר דברים הולכים קל מדי... :-)

       

       ליריתוש יקרה מאד,

       

      תודה על שבאת לפה,

      עם ראיית העולם המופלאה שלך.

      וטוב, ברור שאת תהיי סקפטית כשקל...

       

      ואני רוצה את חוש ההומור שלא-מפסיק שלך...

      רומי

        31/8/08 13:30:

       

      אילת יקרה,

       

      תודה שבאת וקראת וכיכבת בלב.

      וכתבתי לך עוד תגובה בפוסט התקווה שלך.

      תראי מה את חושבת.חיוך

      רומי

       

        31/8/08 13:10:
      וואו רומי,
      קראתי מרותקת ומצומררת -
      תודה שהזמנת אותי לקרוא!!!
      אני לבטח עוד אחשוב על
      הדברים....
      שיהיה לכם תמיד רק טוב,
      איֶלֶת.
      (כיכבתי לך בפוסט אחר אבל
      הנה כוכבון מהלב: *)
        21/8/08 17:24:

      * לסיפור המיוחד שלך, של אומץ ונחישות, של כוח החיים!

      וכן, גם אני סקפטית כאשר דברים הולכים קל מדי... :-)

        21/8/08 15:07:

      צטט: אפרת ש. 2008-08-19 19:10:58

      נתחיל מזה שלא היה קל, כיון שלא חשבת שמגיע לך
      ומתוך חסך.
      כתוצאה מזה את משכת אליך את הדברים הלא נכונים
      שרק עזרו לך להצדיק ולהנציח את ההנחה הזו, שכמובן
      היא מוטעית לחלוטין :)
      עד ש... וגם אז,עדיין אותה הנחה ריחפה לה שם בתת המודע
      וגרמה לך להמשיך לפקפק ולבדוק שוב ושוב ובעצם למנוע ממך
      להינות ממה שזכית לו.
      לפי מה שאת כותבת, הגעת למסקנה שההנחה הייתה מוטעית
      וזה הרגע שהכל מתחיל להסתדר.
      לעומת זאת, החיים תמיד מספקים לנו הפתעות ומבחנים.
      אין ספק שמה שעברת, את ובעלך, היה קשה ויש לי הערכה
      עצומה אליך בזה שנשארת, לא התיאשת וזכית בסופו של דבר
      למשהו שהוא מעל ומעבר ורק מבחנים כאלו (למרות שאני לא
      מאחלת לאף אחד לעבור אותם) יכולים להביא אותך למצב כזה.
      עכשו, אל תפקפקי בעצמך או במה שיש לך ולמרות שאולי יהיו
      עוד קשיים בהמשך הדרך, כי אנו נמצאים בתהליך מתמיד,
      מעל לכל, תאהבי את עצמך! ותהני!

       

      אפרת יקירה,

      גם פה, שוב תודה,

      על התגובה,

      על הראיה,

      על ההבנה.

      את נותנת הרבה כשאת באה,

      אז תודה מקרב לב שבאת!

      רומי

       

        19/8/08 19:10:
      נתחיל מזה שלא היה קל, כיון שלא חשבת שמגיע לך
      ומתוך חסך.
      כתוצאה מזה את משכת אליך את הדברים הלא נכונים
      שרק עזרו לך להצדיק ולהנציח את ההנחה הזו, שכמובן
      היא מוטעית לחלוטין :)
      עד ש... וגם אז,עדיין אותה הנחה ריחפה לה שם בתת המודע
      וגרמה לך להמשיך לפקפק ולבדוק שוב ושוב ובעצם למנוע ממך
      להינות ממה שזכית לו.
      לפי מה שאת כותבת, הגעת למסקנה שההנחה הייתה מוטעית
      וזה הרגע שהכל מתחיל להסתדר.
      לעומת זאת, החיים תמיד מספקים לנו הפתעות ומבחנים.
      אין ספק שמה שעברת, את ובעלך, היה קשה ויש לי הערכה
      עצומה אליך בזה שנשארת, לא התיאשת וזכית בסופו של דבר
      למשהו שהוא מעל ומעבר ורק מבחנים כאלו (למרות שאני לא
      מאחלת לאף אחד לעבור אותם) יכולים להביא אותך למצב כזה.
      עכשו, אל תפקפקי בעצמך או במה שיש לך ולמרות שאולי יהיו
      עוד קשיים בהמשך הדרך, כי אנו נמצאים בתהליך מתמיד,
      מעל לכל, תאהבי את עצמך! ותהני!
        19/8/08 17:54:

      ג'וד,

      ממך כזה וואוו זה וואחד מחמאה!

      תודה על כוכב,

      תודה על מסר,

      תודה על הפוסטים המדהימים שלך!

      חיוך

        19/8/08 16:42:


      וווואווווווווווו

      וואו

      רומי - תודה שבקשת ממני לקפוץ אליך.

      קוראת ומתחזקת ומחוזקת וזוכרת ניקוי וזוכרת רפש...

      כו - מתחזקת למרות הקושי הכאב הביללבול.

      מבטיחה לחזור לפה.

      כוכב לדרך - שיזרח ויאיר ויאיר ויאיר

       

        19/8/08 10:09:

      ריחן,

      כמה נכון.

      כמה לכן צריך ללמוד כדי להגיע להיות במקום שלך,

      שבו יודעים לחיות עם הקשה כל-כך כאילו היה קל.

      את שאני חושבת על יכולתך,

      כתבתי לך אצלך בתגובות לפוסטים.

      היה ברוך

        19/8/08 07:51:

      מתברר שקל וקשה זה עניין יחסי.
        18/8/08 09:41:

      מרגש מאד.

      גם אני מאמינה גדולה בזכות/חובת הבחירה של האדם

      כמו שכתבתי בפוסט אצלי http://cafe.themarker.com/view.php?t=535024

      ובכוחה העצום של רוחו של האדם ליצור שינוי או כל דבר שתבחר בו

      לבחור ולקחת אחריות.

        17/8/08 16:13:

      צטט: m i n d the gap 2008-08-17 15:34:45


      קראתי בנשימה אחת.

      מרגש

      ומשמח שאת במקום היותר קל היום.

       

       תודה רבה,

      ותודה שקפצת לבקר...

      עניתי לך שוב בפוסט שלך.

      חיוך

        17/8/08 16:11:

       

      נטליה יקרה,

       

      שוב תודה על המילים שכתבת לי.

       

      ולגבי התקשחות מול מסגרות ארוכות,

      רציתי לומר שגם אותי הן מאד מפחידות.

       

      אבל הנה, את עם הבן שלך כבר 11.5 שנים, ומה דעתך על כך?

      כנראה כשזה מתהווה מיום ליום,

      מאהבה ובחירה שנעשות ממקום אמיתי ולא מאולץ,

      זה מצליח לעבוד.

      גם אם לפעמים אנחנו לא-מרוצים מכל מה שקורה שם,

      האהבה והבחירה בה עדיין ממשיכות לקיים את ה"מסגרת" כשהיא נכונה לנו

      מכל מיני סיבות.

       

      לי היה את מחסום ה-3 שנים לפני בעלי...

      כך שזה מוכר.

      אבל מה שהיה לא מעיד בכלום על מה שיהיה.

      כך שהכל פתוח.

      חיוך

      רומי

       

        17/8/08 15:34:


      קראתי בנשימה אחת.

      מרגש

      ומשמח שאת במקום היותר קל היום.

        17/8/08 14:22:

      צטט: רומי שנהר 2008-08-13 17:55:41

      צטט: נטליה36 2008-08-12 19:08:30


      התהליך שעברתם מאנשים בודדים לאחד האדם הוא משהו זר לי,

      משהו ששואפת אליו אבל במידה מסויימת יודעת שצריך להיות לי פרטנר

      נדיר ביותר בכדי שאוכל להיות מותכת אליו.

      מודה לך מעומק הלב על הפוסט המדהים והמרגש הזה, עברתם חוויה

      מאד קשה יחד וכל אחד לחוד ובכל זאת, ניצחתם את הבילתי אפשרי

      ללא רגשות .

      יישר כוח אישה על היותך אישה בכל רמ"ח אברייך.

      נטליה יקרה מאד,

      וואוו אילו מילים חמות.

      ותודה על מחמאה ענקית שנתת לי ושלמען האמת לא חשבתי שאזכה אי פעם לקבל כזאת:

      על היותי (לתפיסתך המקסימה) אשה בכל רמ"ח אברי.

      אין לך מושג עד כמה זו מחמאה משמעותית עבורי.

      אולי הכי משמעותית שיכולה להיות.

      לתחושתי, גדלתי בבית בו הנשים לדורותיהן לא היו "נשים"

      במובן של יכולות נתינה, של חום, של רכות, הכלה, הזנה נפשית ופרגון.

      לכן זו היתה משאת-נפש עבורי לצלוח את המשוכה הזו,

      ולגדוע את המורשת הזו,

      של נשים חזקות (מדי), עצמאיות (מדי, כן יש דבר כזה לדעתי),

      שלא יכולות להרשות לעצמן להיות רכות, גם חלשות, מקבלות, מכילות, מאפשרות.

      אם זה מה שעבר אליך לגבי - אולי הצלחתי במידה מסוימת לעשות זאת.

      המון תודה על ששיקפת לי את זה.

      נתת לי פה מתנה יקרת-ערך עבורי עד מאד!

      ורק דבר אחד רציתי להבהיר:

      לא הותכנו להיות אדם אחד.

      אנחנו לא יכולים להיות יותר שני אנשים שונים ממה שאנחנו.

      אנחנו הותכנו אל תוך יחידה-משפחתית אחת,

      אל תוך מחויבות לא-מוותרת.

      כל השאר נשאר משוחרר...

      חיבוק ענק לך,

      ושוב תודה.

       

      כן כן, את אישה בכל רמ"ח אברייך, עבורי המושג אישה זה מכלול הדברים שכתבת

      כאן בפוסט שלך, זו דוגמא אישית עבורי, זו דוגמא לנשים עם רכות חזקה ביותר.

       

      אני שמחה שהחמאתי לך מה שמגיע לך גם מבלי להכירך, ככה אישה לטעמי צריכה לנהוג.

       

      לגבי ההתכה, זה בדיוק למה שהתכוונתי,לתבנית הזו שצלחתם אותה למרות כל הקשיים.

       

      רק היום הבן שלי בן ה-11.5 אומר לי בקול רם בנסיעה: "אמא, את עדיין לא עברת מערכת

      יחסים יותר מ-4 שנים, מתי תשברי את השיא שלך? (כולל את אביו )

      מצד אחד חייכתי, מצד שני הוא נגע במקום הכי כואב שלי, משהו בי מתקשה מול מסגרות

      ארוכות טווח.

       

      הנה פתחתי צוהר דרך הצוהר שלך.

       

      תודה ושבוע מקסים.

        17/8/08 14:02:

      צטט: אפור הזקן 2008-08-16 10:55:48

      אין  מילים

       

       מופלא

       

        נשיקהרגוע

       

      תודה רבה!

      שמחה שהתגלגלת לפה...חיוך

        17/8/08 14:01:

      צטט: נובה 2008-08-16 02:23:53


      ריגשת אותי בסיפור שלך, מאחלת לך רק טוב  והרבה בריאות, לשניכם*.

       

      תודה

      ותודה!

        17/8/08 14:00:

      צטט: בטי בלו 2008-08-15 21:36:12

      את מדהימה

      ריגשת אותי וגרמת ללב שלי להתרחב

      שמחה איתך

      על הדרך, על התובנות

      שמה של ביתי הקטנה רומי

      שבת מדהימה

      תודה לך

       

       

      תודה רבה מאד!

       

        16/8/08 10:55:

      אין  מילים

       

       מופלא

       

        נשיקהרגוע

        16/8/08 02:23:

      ריגשת אותי בסיפור שלך, מאחלת לך רק טוב  והרבה בריאות, לשניכם*.
        15/8/08 21:36:

      את מדהימה

      ריגשת אותי וגרמת ללב שלי להתרחב

      שמחה איתך

      על הדרך, על התובנות

      שמה של ביתי הקטנה רומי

      שבת מדהימה

      תודה לך

        15/8/08 21:31:

      צטט: חגיגתי 2008-08-14 21:19:16


      חזרתי מחופשה ומכל "השבע מאות הודעות" שחיכו לי, נכנסתי רק לפוסט שלך ולא בכדי.

      טוב, לי ברור לגמרי מאיפה באה מחלתו הכל כך קשה של בן זוגך. וכמה שזה ישמע אכזרי, המטרה הושגה ולמזל כל הנוגעם בדבר הבריאות שבה למעונכם.

      כך אני מקווה ומאחלת לכם עוד הרבה ימי בריאות אושר ואהבה ללא תנאי...

      תודה על סיפורך המופלא שרק מחזק את אמונתי ותפיסת חיי.

      מחכה כבר לפוסט הבא שלך :)

       

      חגיגתי יקרה!

       

      מרגש לקרוא שישר נכנסת לפוסט הזה בול פגיעה.

      והבנת מה שהבנת,

      ולקחת ממנו את מה שלקחת.

      מדהים איך הדברים עובדים, אהה?

      ואם גם הצלחתי לחזק אמונות חשובות כמו שתארת - אז זה נותן לי הרגשה מאד-מאד טובה.

       

      תודה לך על מה שכתבת!

      ברוכה השב מהחופשהקריצה

        15/8/08 21:29:

      צטט: אורי כרמל 2008-08-13 23:59:18

      מרתק וכתוב היטב!

      אורי 

       

      אורי,

      תודה רבה!

        15/8/08 21:28:

      צטט: iri20 2008-08-13 23:34:43

       

      מרתק.. רומי יקרה

      שתעברו את הקושי הזמני הפיזי

      ותחזרו לרחף בשמחה על צמר גפן

      תודה על השיתוף,

      המציאות עולה על כל דמיון

      בריאות שלמה לבעלך!

       

       

      אירי,

      תודה רבה רבה על כל האיחולים ועל כל מה שאמרת.

      ועל הכוכב.

      ראיתי...

        15/8/08 21:27:

      צטט: טמבורין 2008-08-13 21:54:40

       

       

      תודה שסיפרת. התרגשתי לקרוא. 

       

       

      שמחה שענין וריגש.

      שמחה שבאת.

      תודה.

        15/8/08 21:26:

      צטט: גילגול.. 2008-08-13 20:34:24

      לפעמים אומרים שבשביל חוויית התיקון (הלא קל) אנו מקבלים בתחילת הדרך תפאורה (מתנה) כדי שנצא לדרך הזו.

      מדהים הסיפור שלך, איך צלחתם אותו.

      אהבת אמת באמת.

      נשיקה

       

      גילגול מתוקה,

       

      תודה רבה!

        15/8/08 21:25:

      צטט: happyc 2008-08-13 14:41:17


      כתבתי לך לפני יומיים למייל שכבר יצא לי להציץ בפוסט.

      אז זהו שאז רק הצצתי ללא כוחות נפשיים לקרוא

      ועכשיו חזרתי

       

      קוראת על הקושי וההיתוך ומחברת את זה למקומות שלי, לחוויות שלי והחלטות שקיבלתי.

      לפני יומיים זה היה בלתי אפשרי עבורי לקרוא, עכשיו אני יכולה ורוצה להודות לך על השיתוף.

      השארת אותי עם חומר למחשבה (והודיה על מה שיש לי)

       

      תודה רומי.

       

      סימה,

      תודה!

        15/8/08 21:24:

      צטט: גלי גל 2008-08-13 14:31:20


      ללא מילים!!!!

      איזה כייף אני נתתי את כוכב ה 100

       

       

       

      גלי,

       

      תודה רבה על הכוכב ה-100.

      והלוואי שלך הוא יביא הרבה מזל וברכה בנתינתך אותו כך...

      קריצה

        15/8/08 21:23:

      צטט: פרומיתאוס 2008-08-13 13:26:41



      קראתי בעיון ונסחפתי איתך במערבולות הענק, בשרירות הקיום ובכוחך להתמודד. קראתי גם תגובות לא מעטות ולא נותר לי   הרבה לחדש.

      השיעור שקבלתי ממך, גורם לי להעמיק ולבדוק היכן לי לא היו הכוחות שלך, ולהצטער

      מקווה בשבילך לטוב (אצלי יש נקודות גם על האזכור בכותרת למאיר אריאל, אבל אין לי כוכבים, אחכה, אולי אגדל ואזכה)

       

      הרבה תודה על דבריך.

      וגם על איזכור שמו של מאיר אריאל פה, כמחווה הולמת כל-כך.

       

        15/8/08 21:21:

      צטט: אלכס רמי 2008-08-13 15:53:08

      סיפור מדהים

      כתוב מדהים 

      מאשה מדהימה

      אשרייך שאת כזו

      ושיש מי שמעריך

      אני יכול רק ללמוד ממך

      ולהצדיע....בכוכב.....* 

       

      אלכס,

      תודה רבה על הדברים החמים והמרגשים שאמרת.

      באמת.

      מאחלת הרבה-הרבה טוב לך.

        15/8/08 21:19:

      צטט: בריאות לנצח 2008-08-13 02:48:37

      רומי

      איזה סיפור חיים!

      חייב להודות, שקראתי פעם ראשונה, פשוט נאלמו המילים מפי, ועכשיו אני קורא פעם שניה וכל מה שנותר לי להגיד

      את גדולה מן החיים רומי

      זה דורש עוצמות נפש אדירות, להתמודד עם ניכור בולט כל כך ממישהוא שאתה אוהב, והעוז רוח שהפגנת, לדעת שכל הכעס והזעם היו ממניע הנובע מן המחלה, וידעת להתעלות ולחכות בסבלנות עד שיחלים !

       את גדולה מן החיים רומי

      עמדת במבחן ששקול בעיני לעקידת יצחק, והוכחת קבל עם ועידה שאת ראויה להיות אהובה ואוהבת.

      הרבה בריאות ואושר, ואהבת נצח לך ולבו זוגך

      כל טוב

      זאב

       

      זאב היקר,

       

      וואוו.

      אלו מילים של עומק והבנת הסיטוציה.

      ועל המחמאות קטונתי, אשכרה.

      הרחבת את ליבי מאד-מאד בראייתך המדהימה של הדברים.

      ורק שתדע, שבאופן מדהים, עקדת יצחק היה הסיפור שהשפיע עלי הכי קשה בתנ"ך.

      מענין מאד שדוקא אותו הזכרת, וכאילו אין דמיון פה חוץ ממה שאתה השכלת לראות.

      באמת תודה מקרב לב על תגובתך המקסימה ומפתיעה!

      מקווה שאתם נהנים כבר בארץ,

      לוקח לי זמן לענות לכולם.

      סליחה.

        15/8/08 21:13:

      צטט: ליאור ארטיסט 2008-08-12 23:06:15

      את, שכותבת את סיפורך המרתק, מראה במילותייך כמה גדולה היא חווית העיצוב שלך בעולם. תודה על סיפורך המרגש. ורק בריאות שיהיה לך ולבעלך.

       

       

      ליאור,

      המון תודה על הדרך בה ראית ותארת את הדברים.

      על האיחולים, ובכלל.

      רומי

        15/8/08 21:11:

      צטט: ד'ר מיהו 2008-08-12 21:07:00


      סיפור אהבה מרגש. כיף לך.

       

       

      תודה!!!

      נכון,

      בהמון מובנים כיף לי...בזכות האהבה הזו.

        15/8/08 21:10:

      צטט: רוח הזמן 2008-08-12 21:04:10

      כ"כ הזדהתי עם החלק הראשון של הכתוב

      שהחלק השני תפס אותי בגרון.

      מתפללת שיהיה לי אומץ הלב שלך

      ולידיעה הזאת כשלך.

       

      אהבתי מאוד מאוד *

       

      זה מרגש מאד לשמוע שהזדהת עם הדברים כפי שתארת.

      לגבי אומץ וידיעות,

      אני חושבת שהן מגיעות על-פי צורך.

      מראש, אין לנו אף אחת מהן.

      הן מייצרות את עצמן בתוכנו על-פי דרישת-השעה.

      רוצה לומר:

      כשתצטרכי יהיה לך.

      אני מאמינה בכך לגמרי.

      הרבה תודה!

      רומי

        15/8/08 21:07:

      צטט: נעה נעה 2008-08-12 20:03:46


      קראתי שוב ושוב ושוב...כלא מאמינה.

      איך חיים של תחתית יכולים אט אט לעלות לשמיים של שמש.

      החסרת בי פעימה. הורדת בי דימעה.

      החוזק שבך פשוט ראוי לציון.

      מחכה לפוסט הבא...

      בנתיים כוכב...*

      אלף כוכבים*************

       

      נעה יקרה,

      המון תודה על כל מה שהרגשת.

      כי זה מחבר אותי אליך ככה.

      חיבוק בינתיים,

      רומי

        15/8/08 21:06:

      צטט: born2bloved 2008-08-12 19:39:17

      כשאני קוראת אצלך את המילה "קל" , אני קוראת בעצם "אור" .

      מה שאצל כל אדם נמצא בפוטנציה , אצלך הוא גם ממומש .

      את עושה עבודה נפלאה עם עצמך - זה כל כך מרגש כל מה שכתבת .

      המווווון הצלחה בהמשך . חיוך 

       

      את מילותיך אלה אנצור כמחמאה והארה חשובות עד מאד!

      המון תודה,

      רומי

        15/8/08 21:03:

      צטט: ורד א. 2008-08-12 19:25:19


      את מקסימה וכותבת מהלב.

      מאד התרגשתי מכתיבתך.

      עברת דברים קשים, שאיננו מסוגלים אפילו לדמיין.

      מהקשיים התחשלת והגעת לתובנות מדהימות.

      יכולה רק להביע את גודל הערכתי אליך.

      שולחת לך חיבוק ענקי מכל הלב.

       

       

      ורד מתוקה,

      המון תודה על המילים החמות.

      באמת תודה,

      וחיבוק גדול חזרה!

       

       

        14/8/08 21:19:


      חזרתי מחופשה ומכל "השבע מאות הודעות" שחיכו לי, נכנסתי רק לפוסט שלך ולא בכדי.

      טוב, לי ברור לגמרי מאיפה באה מחלתו הכל כך קשה של בן זוגך. וכמה שזה ישמע אכזרי, המטרה הושגה ולמזל כל הנוגעם בדבר הבריאות שבה למעונכם.

      כך אני מקווה ומאחלת לכם עוד הרבה ימי בריאות אושר ואהבה ללא תנאי...

      תודה על סיפורך המופלא שרק מחזק את אמונתי ותפיסת חיי.

      מחכה כבר לפוסט הבא שלך :)

        13/8/08 23:59:

      מרתק וכתוב היטב!

      אורי 

        13/8/08 23:34:

       

      מרתק.. רומי יקרה

      שתעברו את הקושי הזמני הפיזי

      ותחזרו לרחף בשמחה על צמר גפן

      תודה על השיתוף,

      המציאות עולה על כל דמיון

      בריאות שלמה לבעלך!

       

        13/8/08 21:54:

       

       

      תודה שסיפרת. התרגשתי לקרוא. 

        13/8/08 21:43:

      צטט: רומי שנהר 2008-08-13 15:39:12

       

      עוזי,

       

      נכון.

       

      אם הוא היה מפציע בחיי "שעה אחת" קודם,

      לא הייתי מסוגלת לאותם דברים והחלטות שהייתי מסוגלת אחר-כך.

       

      "שעתיים" קודם -

      גם הייתי אדם אחר לחלוטין בהוויה שלי (אם כי לא במהות),

      ראה התאור המאד מצומצם שלי של חיי ב"פרופיל".

       

      עד היום אנשים שמכירים אותי הרבה שנים מנידים בראשם בחוסר-אמון

      למהפך שחל בחיי, לכך שעזבתי את ה"כרך",

      ועוד שינויים שלא אמנה פה כרגע.

      נראה היה בזמנו לכולם כולל אותי שאני כה מזוהה עם חיי הקודמים,

      שבלתי נתפס היה לראות אותי אחרת.

       

      בפועל,

      לכל זה אני קוראת "עבודה".

       

      "עבדתי", יעני, כדי להיות מוכנה לטטימינג הזה, בלי שידעתי למה אני מתכוננת.

       

      זהו בינתיים,

      רומי

       

      רומי, תודה על המילים כאן ובמקומות אחרים.

      ברשותך, אקח מילה אחת מהתגובה שלך.  את כותבת "...בלתי נתפס היה לראות אותי אחרת. "

      התפיסה. העוצמה של איך אנשים תופסים אותך. ויותר חשוב, איך את נענית לתפיסה הזו, ומאשרת אותה בהתנהגות או בהוויה שלך, והכי חשוב - שהיא נעשית האמת שלך.

      עולה בי מחשבה כרגע, שאנחנו נדפקים מהילדות. מציגים אישיות מסויימת כדי להשיג את מבוקשנו, כנראה צורה של יחס/אהבה/אוכל, ומתחיל מעגל סגור עד לבגרות, שאנחנו אז "תקועים" עם העצמי הזה, שהוא בכלל  לא "אנחנו".

      אופס....

      גלשתי קצת.

      תודה :)

      לילה טוב.

      עוזי.

       

       

        13/8/08 20:34:

      לפעמים אומרים שבשביל חוויית התיקון (הלא קל) אנו מקבלים בתחילת הדרך תפאורה (מתנה) כדי שנצא לדרך הזו.

      מדהים הסיפור שלך, איך צלחתם אותו.

      אהבת אמת באמת.

      נשיקה

        13/8/08 17:55:

      צטט: נטליה36 2008-08-12 19:08:30


      התהליך שעברתם מאנשים בודדים לאחד האדם הוא משהו זר לי,

      משהו ששואפת אליו אבל במידה מסויימת יודעת שצריך להיות לי פרטנר

      נדיר ביותר בכדי שאוכל להיות מותכת אליו.

       

      מודה לך מעומק הלב על הפוסט המדהים והמרגש הזה, עברתם חוויה

      מאד קשה יחד וכל אחד לחוד ובכל זאת, ניצחתם את הבילתי אפשרי

      ללא רגשות .

       

      יישר כוח אישה על היותך אישה בכל רמ"ח אברייך.

       

      נטליה יקרה מאד,

       

      וואוו אילו מילים חמות.

       

      ותודה על מחמאה ענקית שנתת לי ושלמען האמת לא חשבתי שאזכה אי פעם לקבל כזאת:

      על היותי (לתפיסתך המקסימה) אשה בכל רמ"ח אברי.

       

      אין לך מושג עד כמה זו מחמאה משמעותית עבורי.

      אולי הכי משמעותית שיכולה להיות.

       

      לתחושתי, גדלתי בבית בו הנשים לדורותיהן לא היו "נשים"

      במובן של יכולות נתינה, של חום, של רכות, הכלה, הזנה נפשית ופרגון.

       

      לכן זו היתה משאת-נפש עבורי לצלוח את המשוכה הזו,

      ולגדוע את המורשת הזו,

      של נשים חזקות (מדי), עצמאיות (מדי, כן יש דבר כזה לדעתי),

      שלא יכולות להרשות לעצמן להיות רכות, גם חלשות, מקבלות, מכילות, מאפשרות.

       

      אם זה מה שעבר אליך לגבי - אולי הצלחתי במידה מסוימת לעשות זאת.

       

      המון תודה על ששיקפת לי את זה.

      נתת לי פה מתנה יקרת-ערך עבורי עד מאד!

       

      ורק דבר אחד רציתי להבהיר:

      לא הותכנו להיות אדם אחד.

      אנחנו לא יכולים להיות יותר שני אנשים שונים ממה שאנחנו.

      אנחנו הותכנו אל תוך יחידה-משפחתית אחת,

      אל תוך מחויבות לא-מוותרת.

      כל השאר נשאר משוחרר...

       

      חיבוק ענק לך,

      ושוב תודה.

       

        13/8/08 16:23:

      צטט: נויתי 2008-08-12 17:48:35


      כתבת באופן כלכך סוחף ומעניין!!

       אותנטי מהבטן-

      רק נשארתי תמהה מה היה לו? איזו מחלה? מה איתו כיום? בריא?

       

      נויתי יקרה,

       

      תודה על התגובה החמה.

      לגבי מה היום:

      היום אנחנו כבר במקום אחר.

      הוא חזר לעצמו לגמרי, זה לקח לא מעט זמן (כשנתיים).

      מה היה לו איש לא יודע להגיד.

      ההסבר הגורף כשאין הסבר זה "וירוס",

      שחדר למוח ועשה שם שמות ואז החליט לוותר...

      האם התרופות הנורא-יקרות שקבל מהן כמויות ודפקו לו את הכבד עזרו?

      מי יודע?

      אני יודעת שהיום אנחנו פה, ביחד,

      ושבנתיים הצלחנו לצלוח עוד כמה נסיונות...

       

       

       

        13/8/08 16:16:

      צטט: זירעונית קוסמית 2008-08-12 17:41:24

      רומי

      הסיפור של חייך הכתיבה שלך

      העומק הזה שהם באים מתוכו

      עמוק וטהור כל כך

      וואו

      *

      תודה

       

       

       

       זירעונית מתוקה,

       

      תודה רבה רבה!

       

      בעקר על כי התפנית מעבודתך החשובה באיסוף חלקיקי הנשמה,

      והגעת לבקר אותי כאן.

      כל פעם שמישהו מוותר על זמן-עבודה מסוג כזה לטובת משהו אחר,

      זה מאד יקר בעיני.

      למרות שלפעמים הפוגות נדרשות כמו בכל דבר...

      פעם הבאה אולי אוכל להיות קצת יותר comic relief,

      למרות שאין הרבה סיכוי שיבוא לי לכתוב על זה כרגע,

      יעני: על הדברים המצחיקים בחיי.

        13/8/08 16:09:

      צטט: מיאלמה 2008-08-12 17:17:16


      אישה מדהימה.

      מאחלת לך רק קל, כי קשה היה לך מספיק לשני גילגולים.

      בריאות וזוגיות  והרבה אהבה.

      מגיע לך.

      y

      *

       מיאלמה,

       

      תודה רבה רבה!

       

      אהבתי את זה שאמרת שקשה היה לי מספיק לשני גלגולים...

       

      את מאד-מאד חמודה,

      ותודה על כל האיחולים!

        13/8/08 16:06:

      צטט: אמנות הדיוק הפנימי 2008-08-12 17:11:50

      מאיפה הגעת אלי, פיה?

      קראתי עד כה רק את הפוסט הזה, והיו כל כך הרבה דברים שרציתי לקרוא עליהם עוד, אשמו ראת זה להמשך

      אז רק לומר בשני שמפטים שאנחנו כנראה מאותו כוכב, וככה גם הגברים שלנו, האהובים

      אני מודה ומברכת על חוויית ההתכה הפרטית שלי, ששונה משלך ועדין, מאד דומה

       

      אשמח לשוחח אתך ואפילו להיפגש, אם תרצי

      רצה לאשר את בקשת החברות

       

      נשמה

       

       

      לירון יקרה,

       

      תודה רבה על החיבור ועל כל המילים הטובות.

      אשמח מאד לשמוע על חווית ההתכה שהיתה גם לך.

       

      אני לא יוצאת כרגע מגבול העולם הוירטואלי,

      מסיבות של שימור-וקיצוב-באנרגיה.

       

      למדתי שכדי להמשיך לעשות את הדרך הזו שלי כרגע,

      אני צריכה לשמור על התבודדות ובידוד ברמה די גבוהה.

      אחרת אני "דולפת" לכל עבר.

       

      אז אני עושה את מה שנדרש כדי להמשיך לתפקד

      בתוך המשפחות הקרובות שלנו,

      ועוד קצת גיחות ופגישות למטרות מוגדרות פה ושם,

      וזהו.

      מכל השאר אני נמנעת.

       

      ולא שלפעמים זה לא מרגיש  כמו מחיר מאד יקר.

      אבל זה מה שנדרש ממני כדי להתמקד כרגע:

      להיות בסוג של מנזר.

      (ראי שם הבלוג...)

       

      אבל באמת אשמח לעוד התכתבויות פה בעולם הוירטואלי,

      זה איכשהו מוגבל ושומר עלי...

       

      כל טוב בינתיים,

      רומי


       

        13/8/08 16:02:


      בגדול

      זה לא משנה מה קורה לך

      משנה שאת שמה לב למה שקורה לך

      רק ככה מתפתחים, צומחים, לומדים על עצמנו ועל החיים

      ואולי אולי מצליחים להעריך את הדברים הקטנים הטובים שיש לנו

        13/8/08 15:56:

       

      עפרל'ה,

       

      תודה רבה!

        13/8/08 15:53:

      צטט: ריקוד חופשי 2008-08-12 17:07:15


      רומי יקרה,

      התרגשתי וראיתי כל כך הרבה פעמים את עצמי שם.

      כשמתרגלים להאבק ולקחת על עצמנו אתגרים,

      פתאום זה בלתי אפשרי שיש משהו פשוט, שיש משהו קל.

      כאילו שלהתבגר זה דווקא להשליך את המורכבות והסיבוכים

      ולהשאר בפשטות. בדברים עצמם.

      עבודה קשה, ואני שמחה בשבילך

      שאת כבר יודעת להכיל היום גם את הקל.

      אולי בגלל זה הביטוי- הקלות הבלתי נסבלת של הקיום?

      :)

      שולחת חיבוק ענקי

      רחלי

       

      רחלי יקרה,

       

      הסברת בתגובה שלך עוד דברים שהתכוונתי אליהם.

      מסכימה עם כל מילה.

      להתבגר מספיק

      כדי לא להיות צריך להוכיח לעצמך שיש לך כוחות;

      לדעת באופן מופנם ומלא שתוכלי לקשיים ולעיתות מצוקה,

      שלא צריך לבחור בקושי רק כדי לוודא שוב ושוב שאת חזקה...

      תודה על תגובתך המקסימה,

      רומי

        13/8/08 15:53:

      סיפור מדהים

      כתוב מדהים 

      מאשה מדהימה

      אשרייך שאת כזו

      ושיש מי שמעריך

      אני יכול רק ללמוד ממך

      ולהצדיע....בכוכב.....* 

        13/8/08 15:46:

      צטט: גל-אור 2008-08-12 16:52:18

      רומי יקרה,

      עברת חוויה קשה מאוד, אבל עברת אותה ויצאת חזקה ורואה דברים אחרת.

      אני חושבת שאחרי שעוברים חוויה כזו, כל בעיה שצצה מתגמדת, רואים אותה באור שונה..

      אני חושבת שהיום , אחרי שעברת את הגיהנום, את צריכה להיות בגן עדן-לחיות רק את החיים

      הטובים, לחשוב חיובי..ולהינות מהדברים הטובים שהחיים מציעים..ויש הרבה צריך ורק לדעת

      לרצות ולקחת..

      מאחלת לכם חיים טובים ומאושרים

      אורית נשיקה

       

      גל אור יקרה,

       

      תודה רבה על המילים החמות.

      רק מה, אני חייבת להודות שלצערי

      לא כל הדברים ההגיוניים שאמרת - מתגשמים.

      לא, אני לא זוכרת לחיות עכשיו בגן-עדן,

      אני לא זוכרת תמיד להנות ממה שחזר אלי באופן יומיומי ובלי תלונות...

      אני סובלת בלי סוף מדברים קטנים ולא-חשובים

      (אם כי מאד משתפרת בלהמנע מזה לאחרונה..),

      וגם מדברים חשובים ש"אינם קורים" לפי "רצוני".

      אבל אני מקווה להגיע למה שאמרת,

      ומתקדמת לשם,

      כל יום קצת.

       

        13/8/08 15:39:

       

      עוזי,

       

      נכון.

       

      אם הוא היה מפציע בחיי "שעה אחת" קודם,

      לא הייתי מסוגלת לאותם דברים והחלטות שהייתי מסוגלת אחר-כך.

       

      "שעתיים" קודם -

      גם הייתי אדם אחר לחלוטין בהוויה שלי (אם כי לא במהות),

      ראה התאור המאד מצומצם שלי של חיי ב"פרופיל".

       

      עד היום אנשים שמכירים אותי הרבה שנים מנידים בראשם בחוסר-אמון

      למהפך שחל בחיי, לכך שעזבתי את ה"כרך",

      ועוד שינויים שלא אמנה פה כרגע.

      נראה היה בזמנו לכולם כולל אותי שאני כה מזוהה עם חיי הקודמים,

      שבלתי נתפס היה לראות אותי אחרת.

       

      בפועל,

      לכל זה אני קוראת "עבודה".

       

      "עבדתי", יעני, כדי להיות מוכנה לטטימינג הזה, בלי שידעתי למה אני מתכוננת.

       

      זהו בינתיים,

      רומי

       

        13/8/08 14:41:


      כתבתי לך לפני יומיים למייל שכבר יצא לי להציץ בפוסט.

      אז זהו שאז רק הצצתי ללא כוחות נפשיים לקרוא

      ועכשיו חזרתי

       

      קוראת על הקושי וההיתוך ומחברת את זה למקומות שלי, לחוויות שלי והחלטות שקיבלתי.

      לפני יומיים זה היה בלתי אפשרי עבורי לקרוא, עכשיו אני יכולה ורוצה להודות לך על השיתוף.

      השארת אותי עם חומר למחשבה (והודיה על מה שיש לי)

       

      תודה רומי.

        13/8/08 14:31:


      ללא מילים!!!!

      איזה כייף אני נתתי את כוכב ה 100

        13/8/08 13:26:


      קראתי בעיון ונסחפתי איתך במערבולות הענק, בשרירות הקיום ובכוחך להתמודד. קראתי גם תגובות לא מעטות ולא נותר לי   הרבה לחדש.

      השיעור שקבלתי ממך, גורם לי להעמיק ולבדוק היכן לי לא היו הכוחות שלך, ולהצטער

      מקווה בשבילך לטוב (אצלי יש נקודות גם על האזכור בכותרת למאיר אריאל, אבל אין לי כוכבים, אחכה, אולי אגדל ואזכה)

        13/8/08 02:48:

      רומי

      איזה סיפור חיים!

      חייב להודות, שקראתי פעם ראשונה, פשוט נאלמו המילים מפי, ועכשיו אני קורא פעם שניה וכל מה שנותר לי להגיד

      את גדולה מן החיים רומי

      זה דורש עוצמות נפש אדירות, להתמודד עם ניכור בולט כל כך ממישהוא שאתה אוהב, והעוז רוח שהפגנת, לדעת שכל הכעס והזעם היו ממניע הנובע מן המחלה, וידעת להתעלות ולחכות בסבלנות עד שיחלים !

       את גדולה מן החיים רומי

      עמדת במבחן ששקול בעיני לעקידת יצחק, והוכחת קבל עם ועידה שאת ראויה להיות אהובה ואוהבת.

      הרבה בריאות ואושר, ואהבת נצח לך ולבו זוגך

      כל טוב

      זאב

        13/8/08 00:43:

       

       

         ח י ב ו ק

      .

      }{שטוטית

        12/8/08 23:54:


      סרט חיים לא קל

      אבל מדובר בנשמה מיוחדת..

      מאחלת לך המשך דרך קלה וזורמת..

        12/8/08 23:06:
      המלחמות הזאת שנעה בין אחיזה במצפון רגשני לבין היתלות בהשקפת עולם אגוצנטרית אפופה בדחפים אפלוליים והרפתקניים מביאה אותנו לא פעם לצומת דרכים שבה כמו בתוכנית ריאליטי אנו נדרשים לבחור בין פיתויים חיצוניים ובין נשיכת שפתיים שסופה אינו ידוע. מי שבוחר להישאר במערכת היחסים תוך התגברות על הפיתוי שבחוץ ויכול לרגעי הדיכוי, העצב, הייאוש והפחד מבין שהוא שותף לתהליך העיצוב הגדול ביקום, שלו כבן אדם, כבן זוג וכיצור חברתי. את, שכותבת את סיפורך המרתק, מראה במילותייך כמה גדולה היא חווית העיצוב שלך בעולם. תודה על סיפורך המרגש. ורק בריאות שיהיה לך ולבעלך.
        12/8/08 22:27:

      * וואהו, גם אני נותרתי ללא מילים, חזק מאוד
        12/8/08 21:07:

      סיפור אהבה מרגש. כיף לך.
        12/8/08 21:04:

      כ"כ הזדהתי עם החלק הראשון של הכתוב

      שהחלק השני תפס אותי בגרון.

      מתפללת שיהיה לי אומץ הלב שלך

      ולידיעה הזאת כשלך.

       

      אהבתי מאוד מאוד *

        12/8/08 20:19:

      עברת הרבה...

      בחיים קושי מחליף קושי אבל אפשר לקרוא לזה אתגרים ואז הגישה משתנה 

        12/8/08 20:03:


      קראתי שוב ושוב ושוב...כלא מאמינה.

      איך חיים של תחתית יכולים אט אט לעלות לשמיים של שמש.

      החסרת בי פעימה. הורדת בי דימעה.

      החוזק שבך פשוט ראוי לציון.

      מחכה לפוסט הבא...

      בנתיים כוכב...*

      אלף כוכבים*************

        12/8/08 19:57:
      ריגשת
      מאחלת המון בריאות
      והמשך קשר מקסים כמו שהוא נשמע..
      *
        12/8/08 19:39:

      החיים הם שיעור על עוצמה .

      ז"א איך להתקרב ולגעת בעוצמה האישית , ביחד עם הפחד שטבוע בתוכנו .

      והנה כמה מילים על הפחד הזה שמקפיא את האדם ולא נותן לו להתקדם :

      " הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי .

      הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור .

      זה האור שבנו , לא האפלה שבתוכנו , שמפחיד אותנו יותר מכל .

      אנחנו שואלים את עצמנו - איזו זכות יש לי להיות מבריק , יפהפה , מוכשר ואהוב ?

      למען האמת - איזו זכות יש לך לא להיות ?  

      אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון .

      ככל שניתן לברק שלנו להאיר , אנחנו מעניקים , בלי מודע , רשות לאחרים לעשות כמונו .

      ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו , נוכחותנו תשחרר אחרים מהפחד . "  

      כשאני קוראת אצלך את המילה "קל" , אני קוראת בעצם "אור" .

      מה שאצל כל אדם נמצא בפוטנציה , אצלך הוא גם ממומש .

      את עושה עבודה נפלאה עם עצמך - זה כל כך מרגש כל מה שכתבת .

      המווווון הצלחה בהמשך . חיוך 

        12/8/08 19:25:


      וואו רומי!

       

      רציתי גם אני לכתוב שנותרתי ללא מילים אולם אני בכל זאת רוצה לומר שאני שמחה עבורך כי התקופה האפלה הזו מאחוריך ושצמח טוב ממנה....

       

      שץ

        12/8/08 19:25:


      את מקסימה וכותבת מהלב.

      מאד התרגשתי מכתיבתך.

      עברת דברים קשים, שאיננו מסוגלים אפילו לדמיין.

      מהקשיים התחשלת והגעת לתובנות מדהימות.

      יכולה רק להביע את גודל הערכתי אליך.

      שולחת לך חיבוק ענקי מכל הלב.

       

        12/8/08 19:08:


      התהליך שעברתם מאנשים בודדים לאחד האדם הוא משהו זר לי,

      משהו ששואפת אליו אבל במידה מסויימת יודעת שצריך להיות לי פרטנר

      נדיר ביותר בכדי שאוכל להיות מותכת אליו.

       

      מודה לך מעומק הלב על הפוסט המדהים והמרגש הזה, עברתם חוויה

      מאד קשה יחד וכל אחד לחוד ובכל זאת, ניצחתם את הבילתי אפשרי

      ללא רגשות .

       

      יישר כוח אישה על היותך אישה בכל רמ"ח אברייך.

        12/8/08 17:48:


      כתבת באופן כלכך סוחף ומעניין!!

       אותנטי מהבטן-

      רק נשארתי תמהה מה היה לו? איזו מחלה? מה איתו כיום? בריא?

        12/8/08 17:41:

      צטט: רומי שנהר 2008-08-12 17:30:51

       

      עוזי,

       

      כן. אני מניחה שזה ההבדל הקטן הגדול.

       

      אבל דרוש איזה שהוא חיבור אמיתי לאדם עצמו שעושה אותנו מוכנים

      לשינוי התפיסתי הזה, למחויבות העמוקה הזו.

       

      כלומר, לדעתי, יש שינוי שחל בנו,

      אבל גם צריך להיות שם ממול האדם הנכון ברגע הנכון.

       

      וזה לפעמים קורה לא מספיק מהר, יעני..

       

      כי ההמתנה is agony, ככה זה הי בשבילי לפחות.

       

       

      יאפ.

      איך שאומרים במקומותינו....

      זה שיהיה ממול האדם הנכון ברגע הנכון, זה תנאי הכרחי אבל לא מספיק.

      תני לי לנחש שאם נשים בצד את התובנות שאנחנו מסכימים עליהן ממילא,

      במקרה והוא היה מפציע בחייך מוקדם יותר, יש מצב שלא היית סופרת אותו ממטר?

      רומי

      הסיפור של חייך הכתיבה שלך

      העומק הזה שהם באים מתוכו

      עמוק וטהור כל כך

      וואו

      *

      תודה

       

       

        12/8/08 17:30:

       

      עוזי,

       

      כן. אני מניחה שזה ההבדל הקטן הגדול.

       

      אבל דרוש איזה שהוא חיבור אמיתי לאדם עצמו שעושה אותנו מוכנים

      לשינוי התפיסתי הזה, למחויבות העמוקה הזו.

       

      כלומר, לדעתי, יש שינוי שחל בנו,

      אבל גם צריך להיות שם ממול האדם הנכון ברגע הנכון.

       

      וזה לפעמים קורה לא מספיק מהר, יעני..

       

      כי ההמתנה is agony, ככה זה הי בשבילי לפחות.

       

        12/8/08 17:25:
      ראובן יקר! כמה שמחה שהופעת. מזמן לא כתבת, אז מרגישה שלא שמעתי ממך... תודה גדולה על החיבוק והנוכחות. מאד מעריכה אותם.
        12/8/08 17:22:

       

      דבורה,

       

      תודה:

      על כוכב והבנה!

        12/8/08 17:22:

      צטט: רומי שנהר 2008-08-12 16:03:39

      צטט: עוזי. 2008-08-12 15:54:24


      את כל כך...

      כל כך מדהימה.

      ונוגעת

      ומרגשת

      ובאה ומלמדת בדיוק ברגעים הכי נכונים.

      לא מסתתרת מאחורי מילים גבוהות וכפלי משמעויות.

      תודה שלימדת אותי שזה אפשרי. שזה קיים.

      שזה בידינו.

      מרגיש הזדהות עם כל מילה שלך.

      תודה על אהבה שאת לא חוסכת ממנה לימים מעוננים.

      חיבוק גדול. אנחנו לא מכירים אבל הוא שם, בשבילך.

      עוזי.

       

      עוזי יקר מאד,

       

       וואו, איזו תגובה מרגשת.

       

      וכן, חלק מהסיבה שכתבתי על כך היה להציג את האפשרות הזו

      לאהבה-שאינה תלויה בדבר כדבר אפשרי וקיים.

       

      אני הייתי גדולת הסקפטים ואחרונת-המאמינים.

       

      בוא נגיד שלא פגשתי את זה בבית, או באף בית שהכרתי...

       

      וזה לא שהתימרתי להגיע לכך,

      קיוויתי עמוקות למשהו הרבה יותר צנוע.

      זה נהיה,

      מהרבה סיבות,

      וכמאמר הקלישאה:

      אם אני הצלחתי כל אחד יכול...

      כך שיש תקווה אמיתית.

      זה דורש רצון אמיתי,

      אבל את זה מפתחים עם חלוף השנים,

      עם התווספות  השיעורים הקשים,

      שמלמדים אותנו מה חשוב, מה מיותר.

       

      אתה תהיה חזק ובריא,

      ומקסים אמיתי כפי שאתה.

      את החיבוק אמצתי לחיקי,

      ושומרת לך אחד גם.

      תודה!

       

       

       

      הייתי חייב לחזור, ולו כדי להקליק את הכוכבית.

      אבל אני חייב להגיב על עוד משהו שמבצבץ מהמילים שלך, למרות שזה מביך.

      אני מודה, 

      אם הייתי קורא אותך לפני יום ושבוע,

      האוטומט הבלתי נלאה של הסקפטיות היה מגיע.

      מוצא מילה שלך פה, מילה שלך שם - ומביא את ההוכחה שזה לא שלם.

      לא אמיתי.

      שאת אולי מאמינה בזה, אבל... אולי... וכנראה... וזה לא ממש..... ובטח שלא במקרה שלי....

      מכירה? מנגן מוכר, או שזה רק שלי?

      צריך את הצעד הקטן. זה שמחליט שזה "זה". שאת נשארת נאמנה לעצמך, הפעם, וייקוב הדין את ההר.

      זו האהבה, זו המחוייבות, זו מערכת היחסים שאני "שם".

      להבין שהפיתויים זה תוצר של פעילות קדחתנית של המוח שלנו, כדי "להוכיח" שלא שווה להכנס עמוק.

      זהו. צוחק

      סליחה אם סתם הפעלתי לעצמי טריגר שלא מתאים לכאן, אבל תמיד שמורה זכות המחיקה :)

      שמחתי מאד מאד לקרוא אותך ולקבל אישור גם לחיים שלי, דרכך.

       


       

        12/8/08 17:17:


      אישה מדהימה.

      מאחלת לך רק קל, כי קשה היה לך מספיק לשני גילגולים.

      בריאות וזוגיות  והרבה אהבה.

      מגיע לך.

      y

      *

      מאיפה הגעת אלי, פיה?

      קראתי עד כה רק את הפוסט הזה, והיו כל כך הרבה דברים שרציתי לקרוא עליהם עוד, אשמו ראת זה להמשך

      אז רק לומר בשני שמפטים שאנחנו כנראה מאותו כוכב, וככה גם הגברים שלנו, האהובים

      אני מודה ומברכת על חוויית ההתכה הפרטית שלי, ששונה משלך ועדין, מאד דומה

       

      אשמח לשוחח אתך ואפילו להיפגש, אם תרצי

      רצה לאשר את בקשת החברות

       

      נשמה

       

        12/8/08 17:07:


      רומי יקרה,

      התרגשתי וראיתי כל כך הרבה פעמים את עצמי שם.

      כשמתרגלים להאבק ולקחת על עצמנו אתגרים,

      פתאום זה בלתי אפשרי שיש משהו פשוט, שיש משהו קל.

      כאילו שלהתבגר זה דווקא להשליך את המורכבות והסיבוכים

      ולהשאר בפשטות. בדברים עצמם.

      עבודה קשה, ואני שמחה בשבילך

      שאת כבר יודעת להכיל היום גם את הקל.

      אולי בגלל זה הביטוי- הקלות הבלתי נסבלת של הקיום?

      :)

      שולחת חיבוק ענקי

      רחלי

        12/8/08 17:01:


      איזו אישה מדהימה.

      חשיפה שכזו זה לא דבר פשוט.

      חוויה כזו היא חוויה קשה.

       

       

      מאחלת לך הרבה כוחות ורק טוב.

       

      באהבה

      עופרה

        12/8/08 16:56:

      נפלא שקל פתאום נשיקה
        12/8/08 16:52:

      רומי יקרה,

      עברת חוויה קשה מאוד, אבל עברת אותה ויצאת חזקה ורואה דברים אחרת.

      אני חושבת שאחרי שעוברים חוויה כזו, כל בעיה שצצה מתגמדת, רואים אותה באור שונה..

      אני חושבת שהיום , אחרי שעברת את הגיהנום, את צריכה להיות בגן עדן-לחיות רק את החיים

      הטובים, לחשוב חיובי..ולהינות מהדברים הטובים שהחיים מציעים..ויש הרבה צריך ורק לדעת

      לרצות ולקחת..

      מאחלת לכם חיים טובים ומאושרים

      אורית נשיקה

        12/8/08 16:39:

      כוכב גדול וחיבוק גדול עוד יותר

      על הכנות ועל שיעור החיים הגדול שלך

        12/8/08 16:33:


      מרגש  ביותר 

      כי  מעז  יצא  מתוק

      כוכב  זוהר  מדבורה  באהבה

        12/8/08 16:29:

       

      מיכל,

      תודה רבה!!

        12/8/08 16:28:

       

      זושקה,

      תודה רבה על כל האיחולים!

       

       

        12/8/08 16:25:

       

      באביז יקרה,

       

      תודה על המילים החמות,

      וכן זו לא אגדה...

      תראי מה עניתי לעוזי.

      תודה שבאת!

      :)

        12/8/08 16:22:

      תודה יעל!

       

      ודרור,

       

      כן, הבחור די חזר לעצמו.

       

      זה לקח די הרבה זמן (לתחושתי),

      יותר משנה של כאבי ראש מטורפים

      ושאר בלגנים, אבל עם הזמן ובעזרת תרופות מקילות

      כל הכישורים המנטליים חזרו

      לתפקוד מלא.

      לפעמים כשלא בא לו לזכור דברים הוא טוען שהוא שוכח

      בגלל המחלה, אבל שנינו כבר צוחקים על זה,

      אחרי שהראיתי לו מספיק פעמים איך זה לגמרי בחירה שלו:

      מה לזכור מה לשכוח.

        12/8/08 16:20:


      מרגש!

      כל כך שמחתי לקרוא את סוף החוויה.

      בריאות, בריאות ועוד בריאות.

       

       

        12/8/08 16:16:

      צטט: רומי שנהר 2008-08-12 16:05:27

      צטט: נופל ברשת 2008-08-12 15:54:52

      סיפור קשה, תובעני, חושפני ומרתק. ומחבר אלייך, ומעורר כבוד רצון להתקרב.

      והנה הרהור בשוליו של הסיפור: בחייך, לפי עדותך, יש נגיעות של מה שאכנה ראייה אלטרנטיבית, שלא לומר ניואייג'ית. בשפתי זאת מיסטיקה. למשל אמונתך בדבר הרווחים המשניים של מחלות גוף, בדומה לראייה האנאליטית את מצוקות הנפש. ואני שואל את עצמי, האם עלה בדעתך, שמא הרווח שהרוויח אישך, וגם את, ממחלתו, הוא ההיתוך שלכם יחדיו? שאין חזק ממנו? כשבעצמך את מעידה על מידת ההיסוס שקדם לו, בנפשך, להשלים עם היותו של האיש בחירת חייך? ומן הסתם, הוא חש בכך?

      את אומרת שגם אני עכשיו נגרר למיסטיקה?

       

       

      נופל יקר,

       

      לא, אתה לא "נגרר למיסטיקה" במובן שאין פה דבר שלילי להגרר אליו.

      כן אני מאמינה לגמרי בדברים כפי שהבנת אותם.

      יש מספר סיבות לדעתי למחלה ההיא,

      חלקן שלי,

      אבל חלקן שלו.

       

      וללא ספק הושגה פה "הבטחת איכות" וחיבור איתן ביחסים שלנו,

      שלא היה מגיע לאותו מקום לולא היה "האירוע ",

      כמו שאנו מכנים אותו...

       

      לכן  אני מקפידה להזכיר לעצמי את הימים האלו ברגעים של

      אובדן-דרך פנימי וחוסר שביעות-רצון כשעולה

      (וביחסים אמיתיים, נראה לי תמיד יהיו עליות ומורדות שכאלו).

       

      זה שאני אוהבת אותו באופן מוחלט וסגור עוד לא עושה אותו

      או את היחסים שלנו למשהו מושלם.

       

      יש קשיים, תסכולים, רצונות לא-ממומשים,

      אבל זה שלי וחלק ממני לטוב ולרע.

       

      תודה על תגובתך המעמיקה,

      באמת.

      :)

       

       

       

       

       

        12/8/08 16:11:


      היי רומי שנהר!!

      ריגשת אותי מאוד.

      שמחה שהכל עבר בשלום

      גם אם היה קשה

      מאחלת לכם רק טוב מהכל

      שמחה בריאות פרנסה וכו'

      מכל הלב

      בילי

        12/8/08 16:03:

      צטט: עוזי. 2008-08-12 15:54:24


      את כל כך...

      כל כך מדהימה.

      ונוגעת

      ומרגשת

      ובאה ומלמדת בדיוק ברגעים הכי נכונים.

      לא מסתתרת מאחורי מילים גבוהות וכפלי משמעויות.

      תודה שלימדת אותי שזה אפשרי. שזה קיים.

      שזה בידינו.

      מרגיש הזדהות עם כל מילה שלך.

      תודה על אהבה שאת לא חוסכת ממנה לימים מעוננים.

      חיבוק גדול. אנחנו לא מכירים אבל הוא שם, בשבילך.

      עוזי.

       

      עוזי יקר מאד,

       

       וואו, איזו תגובה מרגשת.

       

      וכן, חלק מהסיבה שכתבתי על כך היה להציג את האפשרות הזו

      לאהבה-שאינה תלויה בדבר כדבר אפשרי וקיים.

       

      אני הייתי גדולת הסקפטים ואחרונת-המאמינים.

       

      בוא נגיד שלא פגשתי את זה בבית, או באף בית שהכרתי...

       

      וזה לא שהתימרתי להגיע לכך,

      קיוויתי עמוקות למשהו הרבה יותר צנוע.

      זה נהיה,

      מהרבה סיבות,

      וכמאמר הקלישאה:

      אם אני הצלחתי כל אחד יכול...

      כך שיש תקווה אמיתית.

      זה דורש רצון אמיתי,

      אבל את זה מפתחים עם חלוף השנים,

      עם התווספות  השיעורים הקשים,

      שמלמדים אותנו מה חשוב, מה מיותר.

       

      אתה תהיה חזק ובריא,

      ומקסים אמיתי כפי שאתה.

      את החיבוק אמצתי לחיקי,

      ושומרת לך אחד גם.

      תודה!

       

        12/8/08 15:55:
      אופס טעות, זא=זו
        12/8/08 15:54:

      סיפור קשה, תובעני, חושפני ומרתק. ומחבר אלייך, ומעורר כבוד רצון להתקרב.

      והנה הרהור בשוליו של הסיפור: בחייך, לפי עדותך, יש נגיעות של מה שאכנה ראייה אלטרנטיבית, שלא לומר ניואייג'ית. בשפתי זאת מיסטיקה. למשל אמונתך בדבר הרווחים המשניים של מחלות גוף, בדומה לראייה האנאליטית את מצוקות הנפש. ואני שואל את עצמי, האם עלה בדעתך, שמא הרווח שהרוויח אישך, וגם את, ממחלתו, הוא ההיתוך שלכם יחדיו? שאין חזק ממנו? כשבעצמך את מעידה על מידת ההיסוס שקדם לו, בנפשך, להשלים עם היותו של האיש בחירת חייך? ומן הסתם, הוא חש בכך?

      את אומרת שגם אני עכשיו נגרר למיסטיקה?

       

        12/8/08 15:54:


      את כל כך...

      כל כך מדהימה.

      ונוגעת

      ומרגשת

      ובאה ומלמדת בדיוק ברגעים הכי נכונים.

      לא מסתתרת מאחורי מילים גבוהות וכפלי משמעויות.

      תודה שלימדת אותי שזה אפשרי. שזה קיים.

      שזה בידינו.

      מרגיש הזדהות עם כל מילה שלך.

      תודה על אהבה שאת לא חוסכת ממנה לימים מעוננים.

      חיבוק גדול. אנחנו לא מכירים אבל הוא שם, בשבילך.

      עוזי.

        12/8/08 15:54:

      josei,

      תודה, מקווה שגם אתה כבר השתחררת מהאירוע.

        12/8/08 15:53:

      רומי,

      ריגשת, ריגשת...

      בורכתם באהבת אמת, מסתבר שזא לא קלישאה או אגדה...

      גם כשאומרים "העיקר הבריאות" יש לזה משמעות, מי שעובר יודע...

      מאחלת לכם שנים רבות של אושר, בריאות והתגשמות הכל!!!

       

        12/8/08 15:53:

       

      יפעת יקרה,

      אין ספק שמספר הימים היה לי מאד בולט.

      גם אני הבנתי אותו באופן דומה.

      איך אנחנו מוליכים את עצמנו

      במדבריות-שייבשנו-לעצמנו בעולם...

      תודה על הראיה החדה. :)

        12/8/08 15:50:

       

      ים כחול מתוקה,

      תודה.

      אכן תהליך הבראה מתמשך ונמשך.

      תודה שבאת.

        12/8/08 15:48:

      בהתחלה די הייתי סקפטי לפוסט אבל אין לי ספק שזה בין הפוסטים המרגשים והמעוררים אהדה .

      כל הכבוד , את אישה חזקה וכך גם הזוגיות שלך.

      אגב (האים בעלך חזר למסלול החיים?)

        12/8/08 15:46:

      כמה כוחות והאהבה

      ולהמשך החלמה וזוגיות של שמחה.

       

      יעל הרפז

        12/8/08 15:42:


      כמה מרגש.

      מה שמייד עלה לי בראש,זה 40 השנים של בני ישראל במדבר,כדי להגיע אל הארץ המובטחת.כך גם את עברת 40 ימים בבית החולים כדי להגיע אל התובנות ואל המקום השלם.

      כנראה שלפעמים אנחנו צריכים את הקושי וההתנסות כדי להבין את מה שהיינו צריכים לדעת מלכתחילה.

      לפעמים אנחנו צריכים לאבד משהו כדי להבין כמה הוא יקר לנו. ואיזה מזל שלא ממש איבדת,ובכל זאת מצאת!

        12/8/08 15:38:

      גם אני עברתי הדמודדות בעב בנושא. שמח שצמחת ויצאת מזה.
        12/8/08 15:37:


      רומי

      תודה על השיתוף. אני נפעמת מול תהליך ההבראה (תרתי משמע) שעברתם יחד. אהבתי גם את הביטוי "הותכנו האחד לשנייה". אין אהבה גדולה מזו. מאחלת לכם רק טוב .

      ים כחול

        12/8/08 15:31:

      מילים,

       כן, אהה?

      תודה

        12/8/08 15:31:

       

      שייד, נוקי והילה,

      תודה על המילים החמות ועל ההבנה האמיתית של החוויה.

      :)

        12/8/08 15:29:

       

      דבש מתוקה,

       

      תודה ותודה.

      וגם הלוואי..

        12/8/08 15:28:

       

      מיכל יקרה,

       

      אהבתי מאד את "רק מי שעבר גלגול אחד או שניים בצד הקפוא" וכו'.

       

      הגדרה מעולה!

       

      כן כן, אין ספק שקפא לי התחת לא מעט פעמים

      באיזור המנוכר של עצמי ושל העולם...

       

      תודה!!

        12/8/08 15:26:


      את מכירה את עצמך כשקשה לך

      הוא נתן לך הזדמנות.

        12/8/08 15:12:

      שלום רומי

       

      איני מכירה אותך אבל עברת מסע מופלא, והיכולת שלך לתאר אותו מעוררת השראה.

      אין לי ספק ששניכם גדלתם ביחד מהמחלה הזאת, וקיבלתם כל אחד, ביחד ולחוד, מנה גדולה של צמיחה והתפתחות שתוצאותיה אהבה יפה ועמוקה.

      אשרך ועושרך.

        12/8/08 15:11:

      תודה על החשיפה (-:
        12/8/08 15:04:

      התרגשתי לקרוא.

      תודה לך על השיתוף.

      תודה.

        12/8/08 14:45:


      רומי כתבת כל כך מהלב,

      ויצא מה שלא ממש התכוונת..

      אני חושבת שעברת דרך ענקית, וכל כך לא פשוטה,

      והקושי שבה, גרם ל"התכה" הזו שלכם.

      ליחד הגדול הזה.

      מאחלת לך שימשך, שתמשיכי לאהוב,

      ורק בריאות, והמון ממנה.

       

       

        12/8/08 14:39:

      רומי, חתיכת פיסת חיים נתת לנו פה...

      קידה.

      מאוד מכירה את הפליאה על הקלות הבלתי נסבלת שנופלת בחלקנו לפעמים.

      כל כך בקלות, שלא מעריכים את המתנה.

      רק מי שעבר גלגול או שניים בצד הקפוא של העולם, מעריך את החום שמפשיר אותו.

      זכית פעמיים.

      על שמצאת את האיש שלך ועל שידעת להעריך את זה בזמן אמת.

      מאחלת לך שתצלח דרכך גם הלאה.

        12/8/08 14:27:

      אילה יקרה,

      ברור שאת תביני...

      והבנת אותי ואת החוויה.

      תודה :)

        12/8/08 12:37:


      מקסים.

      מוכר לי המקום שאת מתארת. אחר, כמובן, אבל מוכר.

      הדרכים הקשות האלה ששורדים אותן - תמיד אומרים שהן מחשלות. אבל אהבתי יותר את המינוח שלך - הן מתיכות את אלה שהולכים בהן יחד ושורדים אותן. זו מין ברית כזאת. ולא שמעכשיו אין חיכוכים וחילוקי דעות ויש רק יונים וכינורות. לא. אבל יש מעכשיו משהו שהותך זה לזה, וזה מייצר בסיס מאוד איתן.

      השיתוף שלך עושה וואו.

       

        12/8/08 10:41:

      צטט: האומץ לעוף1 2008-08-12 07:43:23


      לא קל... לסעוד את בעלך כשהוא חסר אונים....

      חיבוק.

       

      נכון כל כך.

      אבל אני לומדת,

      כל הזמן.

      תראי בפוסטים בהמשך...

      תודה על החיבוק,

      רומי

        12/8/08 10:39:

      הילה יקרה,

      תודה על התגובה.

      הספק הוא מובנה בתוכי,

      מה שקרה - להבנתי, קרה בשל הסיבות שלו,

      ותרם לי את תרומתו (אחרי שזה גמר לכסח לי את התחת)...

      :)

      תודה שבאת לבקר...

      רומי

        12/8/08 07:43:


      לא קל... לסעוד את בעלך כשהוא חסר אונים....

      חיבוק.

        12/8/08 07:03:


      וואו!

       

      נראה לי שבגלל שהיה בך ספק כה עמוק קרה מה שקרה (כאילו היית צריכה הוכחה או 'מבחן')

      אני ממש שמחה לקרוא שהכל עבר וחזר למקומו החדש והמושלם יותר,

      והתהליך שלך .. מדהים

       

      אני מחכה כבר להמשך

       

      :)

       

      הילה

        11/8/08 23:59:


      איריס ונירית,

      המון תודה

      חיוך

        11/8/08 20:33:


      מסע חיים ולצידו מונחות ברורות וצלולות התובנות.

      נגעת בליבי,

      אגע בשלך,

       

      תודה.

       

        11/8/08 19:03:

      כנראה שיצא לך מה שבאמת חשוב כרגע,

      ויצא לך כל כך אמיתי, מכל הלב, אותנטי,

      לא נותר אלא לחבק ולחזק אותך רומי.

        11/8/08 18:17:

      ליאי, אורית ו-mama stay,

      וואו,

      הגבתן כל-כך מהר ומרגש!

      בדיוק עומדת לצאת, אבל הייתי חייבת להגיב

      לתגובות שלכן:

      תודה.

      !

        11/8/08 18:07:

      צטט: ord 2008-08-11 17:53:48

      צטט: ליאי 2008-08-11 17:42:51


      וואו.

      נותרתי ללא מילים.

      גמני!

       

       

       גם אני

        11/8/08 17:53:

      צטט: ליאי 2008-08-11 17:42:51


      וואו.

      נותרתי ללא מילים.

      גמני!

       

        11/8/08 17:42:


      וואו.

      נותרתי ללא מילים.