וכך בערך אמר זאב בוים: בדקתי את כישוריהם של כל המועמדים והגעתי למסקנה, על-פי פוטו פיניש ברוח האולימפיאדה, ששאול מופז וציפי לבני קרובים מאד על-פי כישריהם ושניהם ראויים להיות ראשי ממשלה ואני בוחר לתמוך בשאול מופז.

וזה מה שהבין מוחי הדל והמוגבל: אני, זאב בוים, לא לוקח שום צ'אנס. נראה לי שלשאול מופז סיכויים טובים יותר לזכות בפריימריז. אבל יכול להיות שאני טועה. לכן אני לא מוכן לקחת שום צ'אנס. אם במקרה קדימה תצליח להרכיב ממשלה על סמך הכנסת הקיימת, אני רוצה שמי שיבחר ישמור לישבני כסא ממשלתי, ולא חשוב מי הוא. העיקר שיהיו לי חיים נוחים, וולוו עם נהג, ביטוח בריאות חינם לי ולמשפחתי. גם לא חשוב לי כל כך איזה משרד אני מקבל. העיקר שאמשיך להיות שר ואצבור וותק לגימלאות.

טעות היא לחשוב שרק זאב בוים חושב כך. כווולם חושבים כך אך לא אומרים. זו הסיבה שהישראלי המצוי לא סובל את הפוליטיקאים שלו. זו גם הסיבה שאחוז המצביעים בבחירות כלליות יורד והולך.