בבית של נח היום שוב מתחיל,

בשעת בוקר מוקדמת מדי (כרגיל).

השמש זרחה רק לפני דקתיים,

ואמא של נח כבר על הרגליים.

מיום האתמול עייפה היא כל כך,

ובקושי רב מדדה למטבח.

בפה מפהק העיניים פקחה,

ואמא של נח מתחילה במלאכה.

הלחם פורסת פרוסות דקיקות,

מורחת גבינה, מוסיפה ירקות,

קולפת תפוח, בננה ותות,

מוסיפה קלמנטינה (בשביל הבריאות).

כשהכל מאורגן ומוכן כה יפה,

מתפנה אז לשתות את כוס הקפה.

שותה תכולתה בקצב מהיר,

כי הגיע הזמן את כולם להעיר.

וילונות מסיטה, התריסים פותחת,

(ושוב רבים על התור למקלחת).

הזמן קצת דוחק וצריך למהר,

בכולם מאיצה-שלא לאחר.

עכשיו כשיצאו (באיחור כמובן),

חושבת היא איך לארגן את הזמן.

מיד היא רושמת את כל שעליה...

כי עוד יום ארוך עומד לפניה.

אמא של נח מאוד ממהרת,

רוחצת כלים, המיטות מסדרת,

לובשת שמלה, מתאפרת קלות,

וחיש מהר יוצאת לקניות.

הסופר מלא, נדחפים אנשים,

ואמא של נח מחדדת חושים.

בצעדים בטוחים של קונה מנוסה,

את כל הדרוש כבר מעמיסה:

שני עופות וקילו בשר,

שלושה קרטונים של חלב מועשר,

גבינה צהובה וגבינה לבנה,

שלל ירקות ופירות העונה,

לחם לבן, חמש לחמניות,

קרטון של ביצים ושקית עוגיות,

צנצנת קפה, שימורי חמוצים...

(שכל בני הבית יהיו מרוצים).

אחרי שעמדה בקופה (כבר שעות),

אוספת הכל שקיות, שקיות.

וכל שקית שוקלת המון,

(בלי שום הגזמה-אולי רבע טון).

הביתה חוזרת, כולה מתנשפת,

הגב קצת תפוס, הזיעה מטפטפת.

את כל שקנתה היא צריכה לסדר,

חלקו במזווה וחלקו במקרר.

מחליפה הבגדים, רוחצת ידיים,

כי צריך לבשל ארוחת צהריים.

====================== 

מוציאה שני סירים ומחבת עמוקה,

את האש בכיריים מיד מדליקה.

פרסה הבשר, חתכה ירקות,

(חתכה-בטעות-גם שתי אצבעות).

הוסיפה ריחן, קצת פלפל ותימין,

(שהאוכל יצא לו טעים ומזין).

התבשיל שבסיר כבר כמעט ומוכן,

אמא בינתיים עורכת שולחן.

הדלת נפתחת, ובפתח עומדים,

(כשמשון ויובב) שני הילדים.

"רחצו הידיים ובואו מהר,

האוכל מוכן, שלא יתקרר"!

בחדר האמבט מתחילה מהומה,

קול צעקות וקולות מלחמה.

אמא מיד מרגיעה את הכל,

ושולחת את שני השדים לאכול.

כעת השלושה מסובים כך בנחת,

אוכלים חיש מהר את תכולת הצלחת.

ובבטן נשאר עוד מקום - די קטן,

למנה-אחרונה חביבה-של לפתן.

אך סיימו הילדים לאכול ומיד

נעלמו והשאירו את אמא לבד.

"נו טוב"-היא אומרת-"הם רק ילדים",

ומפנה השולחן משלל הכלים.

=======================

"ובכן יקירי"-היא אומרת להם-

"אמא רוצה רק שעה לנמנם.

אז נסו-לשם שינוי-להפתיע,

שחקו יפה מבלי להפריע"!

אמא קורצת להם בעינה

ונכנסת מיד לחדר השינה.

האם במיטה מנסה קצת לישון,

אך השניים צורחים בדואט בסלון:

"שברו ת'כלים ולא משחקים"!

צעקו זה לזה שני דרדקים.

(אך לקחו ברצינות יתרה במעט,

את עניין הכלים השבורים במשפט).

אמא לזה כבר אינה מוכנה,

"הרגזתם ת'אמא הלא נכונה"!

אך שני השדים הקטנים (לא לשכוח)

יודעים איך לגרום לאמא לסלוח.

שולחים בה מבט מתנצל-כביכול-

ואמא מיד שוכחת הכל.

"לכו נא שניכם נעלו נעליים,

אני אאסוף השברים בינתיים".

בחדר הילדים (מה יכול כבר לקרות?),

שני הילדים מטפסים על קירות.

ונח מרוב שעמום מבטא,

את רוב תסכולו במכות קרטה.

"תגידי לו אמא"! זועק האפרוח

(ואמא רוצה רק לקום ולברוח).

מיד היא ניגשה להפריד הכוחות,

ומסננת (בשקט) :"לכל הרוחות"!   

======================== 

לאמא של נח עלה רעיון,

לקחת את שני הילדים לקניון.

צוהלים הילדים:"הצעה גאונית"!

ובתוך שתי דקות הם שלושתם במכונית.

כל זמן הנסיעה (כמו יתוש טורדני),

מאחור מתנהל לו קרב אימתני.

ולמרות שחזרה ובדקה בשעונה,

שבע דקות נמשכו כמו שנה.

אך הגיעו שלושתם וכמו בעבר,

מיד התנגן לו השיר המוכר.

השניים פצחו  במזמור קצת דבילי,                             

מין "המנון לקניון" של "אמא תקני לי".

גם אחרי שקינחו בממתק המיליון,

ממשיכים הילדים באותו הפזמון.

וכדי לעזור קצת לשניים לשתוק,

קונה להם שני צמר גפן מתוק.

כעת כששבעו ממנת המתוקים,

נכנסו בסערה לחנות משחקים.

נפשם חפצה בהכל (כמובן),

אך אמא נותרה עם ארנק מרוקן.

אחרי שפצחו בחנות במהומה,

הם יוצאים בשלל של קלפי מלחמה.

והיום-כמו תמיד-זה עלה לה ביוקר,

אם היא המלכה אז שניהם הג'וקר.

======================== 

שעת בין ערביים קרבה ועכשיו-

אבא מגיע עייף ומורעב.

אמא מיד מתפנה מהכל,

להגיש גם לאבא דבר מה לאכול.

הילדים מתחילים עם האב לדבר,

את כל שחוו הם רוצים לספר.

אך על אבא עבר במשרד יום קשה,

הוא פונה לילדים ואומר להם ש...:

"תנו לי דקה מנוחה כי אני

חסר סבלנות" (וגם די עצבני).

אמא של נח שולחת השניים

לצפות בסרטון מצויר בינתיים.

בזמן שצפו באותו הסרטון,

נטלה מגבות רחצה וסבון.

אמא יודעת עכשיו לפניה,

יש עוד משימה לא פשוטה לבצע.

מבלי לחכות את השניים לוקחת

(ולא בקלות-יש לומר) למקלחת.

(כי לא במיוחד אוהבים הם השניים,

כל מה שקשור בסבון ובמים).

האח הקטן משתולל לא מעט,

כמעט שהחליק ונפל באמבט.

ונח צורח עד לב השמיים

(נכנס לו שמפו אל תוך העיניים).   

אחרי שסיימו את פולחן המקלחת,

אמא סמרטוט ומגב חיש לוקחת.

"זה לא יאמן" -לעצמה היא אומרת-

"חדר האמבטיה נראה כמו כנרת".

היום (כמו כל יום) זה אותו הדבר

לאמא של נח כמעט ונשבר.

הערב ירד, ומבלי שתבחין,

יש עוד ארוחה שצריך להכין.

======================== 

"מה תרצו לאכול ילדים"? היא לוחשת

הגדול - חביתה, הקטן - מקושקשת.

למלאכה חיש ניגשה ומבלי להשמיט

אף דבר שהזמינו מתוך התפריט.

בזמן שאמא חתכה ירקות,

שני הילדים רבים במכות.

"הפסיקו מיד וגשו לאכול!

אני מצפה שתאכלו את הכל".

התיישבו להם שני הניצים לשולחן,

אך לא שכחו את הריב (כמובן).

ובתוך שתי דקות הם מצאו לנכון,

להפגיז זה את זה בפרוסות מלפפון.

ונתחי הביצה (רעיון מקורי),

שימשו לשניהם כמטח אווירי.

ואמא צופה על השניים בשוק,

אין לה מושג אם לבכות או לצחוק.

את שפיות דעתה יש להם היכולת,

לתלות-כמו כלום-על כרעי תרנגולת.

נגמר לה הכח, וגם בכנות,

כמעט ואזלה כל טיפת סבלנות.

"אם כך שניכם עדיין רבים,

כנראה באמת שאינכם רעבים.

קומו, פנו השולחן 'חת ושתיים,

וגשו נא מיד לצחצח שיניים"!

אך לא נרגעו הילדים-אדרבא

המשיכו לריב גם ביעד הבא.

אמא מפנה מבטה למרום:

"אלוהים-שיגיע סופו של היום".

====================== 

אמא שולחת שניהם למיטות,

מכסה בשמיכה, מכבה האורות.

נושקת להם ברכות על הלחי,

פתאום הקטן פורץ לו בבכי:

"הבטחת"! מייבב ומייסר מצפונה

"לספר לי סיפור לפני השינה".

מיד היא לוקחת ספרון לידיה,

לקרוא הסיפור לשני גוזליה.

בטרם סיימה הסיפור הראשון,

מבקשים הילדים עוד אחד אחרון.

"ת'סיפור השני אספר כבר מחר,

עצמו העיניים כבר מאוד מאוחר".

למרות השעה נמשכו הדרישות,

האחד צריך פיפי, השני "מת" לשתות.

ואמא של נח חשבה לתומה,

שתמצא עוד הערב קצת זמן לעצמה.

לבסוף נרדמו להם שני האחים,

נמים בשלווה כמו שני מלאכים.

נשמה לרווחה מלוא הראות,

כי עדיין נותר לא מעט לעשות.

===================== 

אחרי שחלפה לה שעה (או יותר),

ואמא סיימה את הכל לסדר,

אספה את עצמה בכוחות אחרונים,

לטבול באמבטיה חמה עם שמנים.

יוצאת לה כולה ניחוחות של סבון,

לשבת עם אבא מעט בסלון.

צופים הם בסרט נחמד בינתיים,

אך באמא של נח בוגדות העיניים.

"סליחה יקירי" -היא לאבא אמרה-

"היה לי היום יום קשה ונורא".

חובקת כתפיו, נושקת לרוב,

לוחשת במתק קולה "לילה טוב".

קמה היא מן הספה לאיטה,

בקושי גוררת עצמה למיטה.

ראשה על הכר עיניה עוצמת,

עוד רגע אחד והיא כבר נרדמת.

אמא חשבה על היום שחלף,

בהחלט שהיה זה יום די מטורף.

האור מכבה ומקווה שמחר,

יהיה יום יפה (ורצוי גם קצר).

אולי יום אחד עוד תכתוב קורותיו

של יום שראוי לספר אודותיו.

אמנם לא ביאליק ולא חיים חפר,

אך על יום שכזה אפשר לכתוב ספר. 

(© כל הזכויות שמורות לרונית בורשט)