
מה אנו, אנשי הכדוריד, צריכים ויכולים ללמוד מהאירוע הספורטיבי המעניין שחוותה קהילת קרקוב, עיר פולנית גאה בעלת ניסיון עשיר ב"לתקוע את היהודים מכל עבר"? שהרי, על הסף, העובדות הן פשוטות: קבוצת כדורגל מהדרג הבינוני-אירופאי נכנסה למטווח המקומי, וניקבה את הבלון של ארקדי גידמאק בחמישה ניקובים קטלניים. אלה העובדות, אך מה המשמעות? מה יכול מר גיאדמק ללמוד מהעניין (לא שזה מעניין אותנו), ומה צריך ללמוד כל העולם הספורטיבי הישראלי ובעיקר ענף הכדוריד, שרלוונטי לחיינו ולהווייתנו? התשובה היא שהספורט הישראלי ייכנס לעידן הרציני שלו רק אחרי שיהיו לנו השכל, התבונה והאומץ להביט במראה ולומר: "זה מה שאנו שווים. כאלה אנחנו, הצברים והעולים החדשים. הרבה רוצים – לא כל כך יודעים, אך מוכנים להשקיע ולהתקדם". הדוגמא הכי רלוונטית היא הזרים שבליגה. מה תרומתם, במבט ארוך טווח, לקידום הכדוריד הישראלי? פרט לאותם "פיקים" חד פעמיים בגביע אירופה של שתי הנציגות מראשון לציון, לאיזה הישגים הובילו אותנו השחקנים הזרים? שום כלום. מה תרומתם לרמת הליגה? מה תרומתם לנבחרת הלאומית? אחת מהקלישאות היותר פופולאריות אומרת שהשחקן הזר, ביכולתו החריגה, נותן השראה לשחקנים הישראלים ותורם להתקדמותם המקצועית. האומנם? היכן זה קרה? מי הישראלי שפרח הודות לזרים? אבישי סמולר? חן פומרנץ? עידן מימון? אבי רש? שנים ארוכות השוערים הבולטים בליגה הם זרים, עולים חדשים או "עולים חדשים". אז מה קרה? צמח לנו בטווח הנראה לעין ולזיכרון שוער ישראלי ראוי לשמו? ב-ק-י-צ-ו-ר, גם אנחנו, בכדוריד, וגם המחליפים של יצחק שום וגיורא שפיגל (מה, הם לא התפטרו?) צריכים להפשיל שרוולים ורבוטה! עבודה! מיידית לצמצם את מספר הזרים, ולהשביח עוד ועוד בהדרגה, בתכנית ארוכת טווח עם מאמנים אמיצים ולא לקקניים את הכדורידן ה י ש ר א ל י. |
אין רשומות לתצוגה
תגובות (0)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אין רשומות לתצוגה