שעת בין ערביים, השמש אוטוטו נפרדת מעלינו ומפנה מקומה לרוח סגרירית קלה ואור כחלחל דהוי משהו
אני מדוממת את המנוע בחזית ביתה של אימי אחרי שצלחתי את פקקי השעה ועולה לבקרה לשעה קלה של כוס קפה ושיחת חולין של אם ובתה.

בעודי מנסה להשקיט את מצפונה בתשובות לשאלותיה הרבות של גדולת הדאגניות ביקום, צלצול הטלפון קוטע את מחשבותיי "בואי, הוא נפטר.."

"אמא, אני חייבת לזוז, אחזור שוב מחר" נשיקה חטופה על לחייה ואני כבר מדלגת במנוסה במדרגות, מניע ודוהרת אל בית החולים..

הוריה של מירית, חברתי משכבר, היו מתמיד אנשים חייכנים ואדיבים, תוססים ומלאי חיים שחרף העובדה שהחיים העמידו בפניהם לא פעם מסוכות בזו אחר זו, השכילו לשמור על ארשת לבבית ומחוייכת, בית מלא צחוק, שמחה ואופטימיות תמידית.

הכנסת האורחים והטמפרמנט החם והמזמין השמור להם לילידי דרום אמריקה, ארגנטינאים במקרה זה, הפכו כל ביקור בביתם לחוויה תרבותית של ממש.

האמפנדס, הממולאים, הצ'ימיצ'ורי, מיני המאפים והעוגות, השפה והמוסיקה שבה היא נהגת, היכולת משולחת הרסן לבטא כל שעולה על רוחם היוו עבורי ועבור יתר חבריהן של מירית ואחותה היחידה שירן חוויה קולינארית, תרבותית ונפלאה בכל הרמות.

חוויה המתעצמת נוכח העובדה שמדובר ברוחב ליבם של אנשים מעוטי יכולת שבעקבות מצבם הבריאותי, זה שנים רבות שאינם מסוגלים לעבוד לפנסתם ונתמכים קבע בפרוטות החרפה של הביטוח הלאומי ובנותיהן האוהבות שדואגות לפרנסתם.

12 דק' בדיוק חלפו מאז שיחת הטלפון והנה אני ישובה במכוניתי, בחניון שהפך כל כך מוכר עבורי בשבועות האחרונים, בהם סעדנו את מיטתו של אלברט, אביה של מירית, במלחמתו הקשה במחלה האכזרית ..סרטן.

מלחמה שזה עתה נתבשרתי בצער...גבתה קורבן חדש, קורבן יקר,

יקר מידי.


מסדרונות בית החולים מעולם לא נראו לי ארוכים כל כך, מצאתי את עצמי רצה בשרוולים הלבנים האינסופיים הללו עד לפתח המחלקה בה אושפז אלברט, אותה מחלקה אגב, בה התנדב שנים רבות, מידי יום, בסיוע לצוות הרפואי של המחלקה.
קולות הצער והבכי הממאן לעמוד בבשורת האיוב לימדו אותי למצוא אותן במהרה, ישובות חרש על הרצפה הקרה באחד מחדרי הטיפולים, מייבבות בבכי קורע לב וזעקות שבר, נפלתי על כתפיהן, מבקשת להבין, לחבק, להביע את יגוני שלי..


במנוסת הימים, חלפו להם כבר רוב ימות השבעה, שהחלו באותו ערב ארור בו צלחה המחלה את עוז רוחו של המלאך החייכן וטוב הלב שזכיתי להכיר... "האיש שכולו לב" העידו עליו הרופאים והאחיות במחלקה בה התנדב.

למעשה, מחר נחתום את האבל בסעודה ותפילה כמיטב המסורת, אך ימי האבל של מירית ומשפחתה לא יסתיימו לעולם..

אמש, בשעה שהסתיימה תפילת ערבית בבית המנוח, קם רב הקהילה ודיבר בשבחו של המנוח, דבר אחד מעודד לקחתי ממילות הנחמה של האיש למוד התורה: הנפטר החזיר את גופו לבורא, אך נשמתו חיה ובועטת בקרבנו, 
מקווה כי גם חברתי היקרה ומשפחתה מצאו נחמה בדברי הרב.

ובנימה אישית, כמי שחוותה על בשרה את מותו של אביה בעודו בעיבו בחיים,

אני יודעת לומר שלא משנה באלו נסיבות זה קורה, מה עברת בחיים עד כה ועד כמה אתה אדם חזק ונחוש :  1. אין משהו שמכין אותך לזה ו/או מאלחש את הכאב 

2. החסך והגעגועים לא מרפים לעולם...


י ה י      ז כ ר ו      ב ר ו ך