החלטתי לפרסם את הפרק השלישי תמונה ראשונה - בתי המגורים שלעבר מ1963 וגדר הנל - מצב עכשוי תמונה שניה - ביקור רופאים - קרמיקה תמונה שלישית - חדר הצפוף אורטןפדית א' רמב"ם
פרק שלישי
גדלתי בשכונה שמרבית הגברים בה היו נכי צה"ל ממלחמת השחרור ומכאן כנראה היה שמה "משכנות המגינים" . קראנו לו "מחנה" כי בעברו היה מחנה צבאי בריטי.ללא רחובות,פשוט שכונה עם בתי קרקע , עצים,פרחים וכביש עפר עובר לכל אורכה. מרבית הבתים היו מחוברים אחד לשני כאשר גדר עץ ומתכת הפרידה בין החלקות. הבית שלנו היה הראשון בשורה ולכן השטח שלו היה גדול יותר. החצר הקדמית הייתה עם שבילי בטון ובמרכז מעין מזרקה. בימי הקיץ החמים אבי היה ממלא אותה מים ואז שימשה אותנו כבריכה. כמעט מידי יום בשעות אחר הצהריים הייתי משקה את האדמה החולית כדי שהאבק לא יעוף עם הרוח וחוץ מזה מי לא אהב לשחק עם מיים.השכנים שחזרו מהעבודה,הנשים שנחו מנוחת צהריים וסתם מתפלחים היו מוציאים כיסאות על האדמה הלחה יושבים ושותים תה, קפה,גרעינים ומפטפטים ,ומברברים ,חלק בעברית,חלק ברומנית שלא נבין וחלק באידיש . לא חיכינו ל"ערב חדש" או לחדשות ובכלל למי היה רדיו. אבי בנה לנו נדנדות ,ספסלים מעץ וכל ילדי השכונה שרצו לשחק בחצר שלי היו צריכים להתחנף אלי. בנוסף בנה אבי בית קטן מלבנים ובו גידל ארנבות. בשנים הראשונות לחיי הייתה תקופת צנע .הבשר והאוכל היו בתלושים ובכמות קטנה .הארנבות הגדילו את תקציב הבשר המשפחתי שלנו. הארנבות התרבו יפה עד שהגיעו החולדות שחיסלו אותן. מפאת השטח הגדול מפגשים משפחתיים היו חלק נכבד מהבילויים שנערכו בביתי. זכורני אף את חתונה של דודתי חווה שנערכה בחצר. הצעירים תלו שרשראות עם מנורות צבעוניות. הסבתא,הדודות בישלו, דוד אדי "החתן" הביא באופנוע BSA עם הסירה קרח בגיגיות פח עבור השתייה הקרה והריקודים....והשמחה...זו הייתה חתונה ! המשחקים בשכונה שלנו כללו משחקי תופסת לסוגיהם,מחבואים , הנדז'אפ שרק שנים לאחר מכן הבנתי את המשמעות HAND UP מהמערבונים.לא היו משחקי אלימות ולאף אחד לא היה SONY PLAYSTATION כדי ללמוד איך רבים. היינו בונים חץ וקשת מעצי האשל הרבים בשכונה. הכי הרבה היינו צ'ילבות לכמה ימים. מידי יומיים בשעות הבוקר הגיע מוכר הקרח עם עגלת העץ והסוס הזקן. אמא הייתה אומרת לי איזה חתיכת קרח להביא .רבע,חצי בלוק והמוכר היה עוטף אותה בשק יוטה כדי שיהיה קל לשאת אותה עד למקרר בבית. עד שהיה חוזר התנפלנו ילדי השכונה על שאריות הקרח ומצצנו בתאווה .ואז המוכר היה צועק "זה לא בריא ,תיזרקו ". ומי הטיפש שיזרוק קרטיב מעולה כזה שהשיג בחינם. לימים הינו המשפחה הראשונה שקנתה מקרר.אבי שהיה עובד בתי הזיקוק לנפט קנה במבצע מקרר אמקור 10.אני זוכר את מקום הכבוד בסלון ליד השולחן עץ עם פלטת הזכוכית ועליה מפת תחרה רקומה מרומניה ומעליה ......הואזה מקריסטל. יומיים אחרי שהגיע המקרר כשהורי היו בעבודה נכנסו כל ילדי השכונה לראות את הפלא הטכנולוגי החדש "מקרר על חשמל ללא קרח ".פותחים את הדלת , נידלק אור , סוגרים דלת ,כבה האור (או לא ) .מחפשים את בלוק הקרח........אין בלוק קרח. עיניים פעורות ,מופתעות ,קריאות התפעלות... טוב , לפתוח את הדלת עם הידית ידעתי אבל.....לסגור ? הילדים תוך שנייה ברחו ,עזבו אותי ה"פושע" לבד ובתמימותי הצמדתי כסא שיחזיק את הדלת הכי צמוד לגוף המקרר , כאילו סגור.....ככה היה....לא נגענו ..... מוכר לכם? כמובן שנחת זרועה של אימי לא פסחה עלי כשהגיעה והבינה את מעשי. אף פעם לא הבנתי שלהסביר צריך למשוך ת'אוזן עד החלפת צבעה לאדום.אולי שמה פעם היה מתחבר הכבל רשת , המודם של האינטרנט ? אולי... מאז אני זוכר איך סוגרים מקרר "אמקור 10" ......מישהו עוד זוכר ? בגלל הקרבה לחומת הנמל הועסק שומר במחנה .כל בוקר היה פוסע לאיטו בדרכו הביתה לאחר שמירת לילה.משה היה שמו ומן תלבושת צמר הייתה המדים שלו. בתמונה רואים את שאריות הבתים של השכונה , היסודות של הבתים המפורקים ואת גדר הנמל אבל אז ב1958 הייתה הגדר רחוקה יותר , גבוהה ולא ראו את הנמל.
פה צריכה להיות תמונה של שאריות הבתים עם הרקע של גדר הנמל - תמונה ראשונה בפוסט
היינו מברכים אותו לשלום והוא תמיד השיב בחיוך ובנפנוף ידיים. שנים לאחר מכן הבנתי שחכם גדול הוא לא היה אבל אז היו לו מדים ואנחנו ילדים . מי שלא סיים את האוכל היה רואה איך משה מתייצב לצעקותיה של אמא ......"משה , תיקח אותו לבית סוהר ,עד שיגמור את האוכל " .....וסיימנו את הארוחה צ'יק צק ! כמו בערך היום ...לא תסיים את האוכל ...אין קניון .....אין מקדונאל עם הגדלה שבקל וחצי ובובה של קרטה פנדה כמו בטלויזיה...... זכורני ששאלתי אותו יום אחד איך לתקן בלון שהתפוצץ ואז השיב "תופרים אותו עם חוט ומחט" . תשובה חכמה שנחרטה בזיכרוני עד היום , לא תאמינו אבל ניסיתי לתפור...... בימי החופש פעם בכמה ימים היה מגיע מוכר הממתקים לשכונתנו .אטרקציה ...וולט דיסני " .על חזהו היה ארגז עץ מוחזק עם רצועות מחוברות לכתפיו. כל ילדי השכונה היו רצים , מקיפים אותו , מתייעצים מה לקנות ...כמו איזה ברוקרים בבורסה שמדברים על תכנית השקעות בנאסד"ק. כאילו היה מבחר .סוכריות בגרוש ומכסימום "אמבר" . "אמבר" - תפוח עץ ירוק ,מצופה סוכר קרמל בצבע אדום ומתוק ,תקוע על מקל עץ. תכונתו העיקרית מלבד דביקותו היתה שליפת סתימות מהשיניים ללא התערבות כירורגית ! בארגז היו מיני סוכריות צבעוניים בכל מיני גדלים וטעמים. תמורת גרוש יכולתי לקבל חופן ממתקים אבל למי היה גרוש ? היינו אוספים מבין החסכנים שבנו חלקי גרוש- מילים , וקונים ביחד חופן סוכריות. ואז יושבים בנחת על שורת האבנים בפינת הדרך ומוצצים שעות את הסוכריות .......של פעם ,כאלה בצבע לבן עם פסים אדומים , כאלה שמזילים ריר של תענוג מהשפתיים. וסביבנו היו הילדים שלא היה להם מילים - חלקי גרוש יושבים , עיניים חודרות של קנאה ,מזילים ריר של כמעט מוצצים סוכריות ומייעצים איך ליהנות יותר טוב.בערך כמו כמו היועצים ,חברי המרכז במפלגות בכנסת. פעם בשבוע היינו מתלבשים יפה , נועלים נעלי שבת וחג והולכים ברגל עד לכיכר פריס. להשכלה ,נעלי שבת היו נעליים חדשות , בדרך כלל מספר אחד גדול יותר ממידת הרגל שיהיה טוב לעונה הבאה.ואז הנעליים של שבת הישנות היו הופכים לנעליים של יום יום קצת לוחצות ונעלי השבתקצת גדולות ....כך לא נהננו מנעליים אף פעם . העניים ביננו הגיעו עם נעליים חתוכות בקידמת הנעל,אצבעות מבצבצות ,ניצול נעל מכסימאלי ! אגב השיטה מתאימה עד היום ועלולה לשכנע את ילדנו איך להנות מ...מותגים יקרים עד הסוף ! הערה – לא עבד עם ביתי הנסיכה שנולדת נסיכה עם עדשת יהלום מתחת למזרון. היינו חוצים את פסי הרכבת ליד המסעדה של אבו יוסוף ,מהחומוס , דרך תחנת הכרמל מול "פורד" (עד היום) דרך צריפי הפלאפל מול קולנוע "כרמל גנים" ,רחוב יפו ועד לכיכר פריס. הורי מצאו שם חברים שדיברו רומנית ,שפת האם ובכלל כולם שם היו יוצאי רומניה. כדי להשתיק אותי קנו לי הורי בייגלך קטנים על חוט קשירה ושעה ארוכה היה לי מה לכרסם כמו איזה גור כלבים שמתעסק עם עצם...והעיקר...לא מפריע. זכור לי אירוע אחד שקרה באחד הטיולים האלה במיוחד .יום קיץ אחד עברנו ליד מוכר התירס השמן עם הדוד הענק על האש. רציתי תירס חם מהדוד שאדים מהבילים יצאו ממנו וגירו את חוש הריח......עד היום אני זוכר את הריח. למוכר היו מלקחי עץ גדולים שבעזרתם שלף את התירס מתוך הסיר המהביל לתוך חופן עלי תירס ירוקים ומלחיה ענקית שבעזרתה פיזר מלח על הקלח בנדיבות. אמא נבוכה מדרישתי החוצפנית לתירס פשפשה בארנקה כדי למצוא את הגרוש וחצי ובסוף מצאה וקנתה רק תירס אחד וחילקה אותי לשני חצאים. אחד לי ואחד לאחי שקטן ממני בשנתיים .פרצתי בבכי עז ורקעתי ברגלי מרוב תסכול ורוגז. לא הבנתי אז את המצב הכלכלי,את הכלכלה של "ממשלת אולמרט דאז", את המאבק של הורי להביא אוכל הביתה . את התירס הזה לא אשכח לעולם.....גם משום מבוכתה של אמא....גם משום כעסי כי רציתי שלם ואכלתי רק חצי ..........גם משום תסכולי , הבכי והרקיעות על במדרכה .........
*
בית החולים רמב"ם.אורטופדית א ,בוקר ,לילה קשה ללא שינה ......חיכיתי עד השעה 7 . מסביבי גניחות של השוכבים בחדר ,קולות האחיות, המבקרים וברכתו הקולנית והעליזה מנסה לשמח, של אח העזר .הבחור ניסה להוריד אותי מהמיטה לכיסא גלגלים ולהוביל אותי לשירותים תוך כדי שירה. שתבינו מה זה כסא כזה – כסא גלגלים ,יותר גבוה מהרגיל כדי שיוכל להתלבש על האסלה ובמרכז המושב חור . לא צריך להתאמץ. פשוט ל.......דרך החור בכסא - סטרילי כזה....!!! על הכסא הזה יושב רק יהודה וכך נישמר ניקיונו מחלק גופם התחתון של אחרים. טוב נו עוד חולה יושב עליו ,טוב נו רק מחלקת אורטפדית א' ,טוב נו רק כל הקומה..... .התאפקתי שבוע ! ב8 בדיוק התקשרתי להורי .לא רציתי שישמעו ממקור אחר על ה"תאונה שלי" ויכנסו ללחץ.בעדינות ובהרגעה על מצבי ה"טוב" הסברתי להם על מה שקרה , לא נורא ויהיה בסדר. בולע את הדמעות וחושב על מה יהיה ומה הולכים לעשות איתי. ביקור רופאים הגיע .קראתי להם וכשכולם סביבי הודעתי בקול רם ונחוש על רצוני לעבור ניתוח בהקדם."בשביל מה לשכב שבוע ואחר כך ניתוח ? לא חבל לבזבז זמן " הם צחקו ונתנו לי להבין שאני לא מבין כלום. פה צריכה להיות התמונה של "ביקור רופאים" תמונה מס' 2 ניזכרתי בכל הצעדות שעשיתי בחיי.הדרך ממשכנות המגינים שכונת מגורי הראשונה עד לכיכר פריז , הדרך לבית הספר בבת גלים וחזרה , טיולים,הריקודים ,הריצות , ללכת ברגל את כל לונדון,ניו יורק ....ועוד.........לאיפה אטייל עכשיו ? הגיע הורי. אמא מנסה להסתיר את לחצה ,כמעט בוכה , דואגת אבא מתקרב , נעמד ליד המיטה ואז אומר "אז לא ניסע לטיול לרומניה " ? ואז ראיתי את מבוכתה של אמא ואז הבנתי שאני מתוסכל ,מלא דמעות ולא יכול לרקוע ברגליים .....................מכעס |