היתה לי שיחה מעניינת עם מדוייט טלפוני. הנושא שעלה הוא נושא הזמן. הוא לעולם לא מתחייב להגיע בשעה מדוייקת, אלא תמיד בערך. זה יכול להיות איחור של רבע שעה עד חצי שעה ואולי גם שעה. אומר שזה עקרוני אצלו שלא לרדוף אחרי הזמן, אלא שהזמן ירדוף אחריו. אומר שאנשים נכנסים לפניקה של ממש בשל איחור כזה או אחר. טוען שהבהלה לזמן היא זו שמסלקת את הרוגע והשלווה מהבית ומהחיים עצמם. עד כאן אני יכולה להבין, אוקיי, פספסת את האוטובוס? מקובל לומר כל עכבה לטובה... אז הוא מעמיד את תסמונת ה"כל עכבה לטובה" מול תסמונת הדייקן "הבהליסט" או ההיסטרי שיכול לצאת מגדרו ולהתפרץ בשל איחור... או אלה שתמיד מסיימים בדקה האחרונה וזה בד"כ מלווה בבליל צעקות על העולם, אשתו הילדים הנכדים והנינים... עם זאת, אני טוענת, ששמירת זמנים וסדרים זה ערך חשוב. בכלל בשמירת מצוות יש ערך לזמן, יש זמן לקריאת שמע, זמן להדלקת נרות ואפילו זמן לבדיקת טהרה...ז.א ש"זמן" זה דבר חשוב. אז איפה עובר הגבול בין המאחר העקרוני שמסרב לתת לזמן לקחת לו את הרוגע לבין חשיבות הזמנים? הרי גם אם קובעים פגישה חשוב להגיע מה שיותר קרוב לשעה המזומנת? כנ"ל לגבי הרצאה, או תור לרופא, באיזשהו שלב הסבלנות נגמרת מהמתנה... לשיפוטכם... אני כשלעצמי אמרתי לו שאם כך, אני לא מתארגנת עד שהוא לא מתקשר שהוא בדרך... אבללל אם הייתי צריכה לסדר בייביסיטר, זה היה מהווה בעיה לסדר שעה בערך, כי לא משלמים בערך אלא במדוייק... ??? |