כל סיפור מזכיר לי שלושה סיפורים אחרים, ושוב היה זה יגאל קרט בסיפוריו על עצות החינם, שהזכיר לי את ארוחות החינם שנדרשתי אני לספק.

הייתי ממש צעיר, כאשר שכנה התקשרה לאמי וביקשה שאתקשר אליה בענין משפטי. הגעתי אליה, והיא החלה לספר לי בעיה שיש לה במס רכוש. נקבתי מחיר.

הגב' הופתעה. "ראה" - היא אומרת לי בלא שמץ של חיוך על פניה - "זה מקרה מענין, ואתה כעו"ד צעיר, תוכל ללמוד מכך רבות".

ביני לביני תהיתי אם היא מצפה שגם אשלם לה שכר לימוד, אבל הסתפקתי בהסבר קצרצר שלא כך הדברים עובדים.

הקשר המשפטי הבא בינינו היה כאשר נתבקשתי על ידי נציגות הבית המשותף לשלוח אליה מכתב התראה על אי תשלום לועד הבית. מאחר שהיה זה הבית בו התגוררו גם הורי, היה הסיכום עם הנציגות פשוט: אני אדרוש במכתבי גם את "שכר טרחתי בכתיבת מכתבי זה". אם היא תשלמו – הוא שלי. אם יסתדרו עימה בלעדיו – המכתב עלי.

מאחר שהיא כבר ידעה מהכרותנו הקודמת שאיני עובד חינם – היא כבר שלחה שיק שכלל גם את שכר טרחתי. כך שבסופו של דבר הישיבה עימה השתלמה.

לקח: אל תסכים לתת חינם לנצלנים. אם יבינו שאתה רציני - ישלמו. (ואם לא על טרחתך בשבילם – על טרחתך נגדם)

 בשנות השבעים, ניתנו לזוגות צעירים משכנתאות מסובסדות, לפי קריטריונים מסויימים. את בקשתם, היה על הזוגות לתמוך בתצהיר שמולא על גבי טופס של משרד השיכון.

לא מעט מהם עלו אל משרדי וביקשו שאאמת את חתימתם על גבי התצהיר הממולא. אלה שבאו אלי עם תצהיר ממולא – מהם לא לקחתי מעולם תשלום. הענין גזל ממני דקות ספורות - וזוגות צעירים אינם מעשירי העיר הבולטים. בירכתי אותם לרגל נישואיהם/נישואיהם הקרובים, ואיחלתי להם שימצאו דירה כלבבם.

שונה היה המקרה כאשר באו אלי זוגות עם טופס ריק, מתוך ציפייה שאני גם אמלא אותו בהדרכתם. נאמן לציווי התנ"כי "עזור תעזור עימו" (מה לעשות, כל ימי אני עושה הגהות...). לא ראיתי לקחת מאותם שעשו כל שלאל ידם – אך נאלצים להגיע אלי לאימות החתימה – זאת לעומת אלה שאינם מוכנים אפילו למלא טופס בכתב ידם. מאלה לקחתי שכ"ט. סכום קטן, שלא שינה כהוא זה בתקציב המשרד – אבל "מטעמים חינוכיים". העצל ישלם. 

באותה תקופה. מצאתי עצמי יום אחד במשרדי חברה משכנת, כדי להסדיר העברת זכויות בדירה. במקום נמצאה גב' כלשהי הצריכה לחתום על תצהיר. עובדת המשרד שם, הציעה לה לדבר עמי. לא היה עלי פנקס קבלות, אבל, הגב' אינה "זוג צעיר" – ואין סיבה לאמת חינם. נקבתי ב-25 ל"י כשכר טרחתי, והיא נתנה לי במזומן.

חזרתי למשרד, ועמדתי לרשום קבלה. מובן שלא עלה בדעתי פשוט לחלק מחצית לשותף ולשכוח מן הענין. זה החינוך הקלוקל שקיבלתי. (לאחרים תמיד הסברתי שעבור פחות מחמישה מיליון $ + אשרת קבע לארה"ב לי ולמשפחתי – לא שווה לי לגנוב/להעלים מס, אבל לכם, בפורום מצומצם זה - אני יכול לאמר את האמת, זה החינוך...). מעבר לכך – איני יודע מי הגב'...

"איני יודע מי הגב'..." – ועל שם מי ארשום את הקבלה? הרי אין לי העתק מתצהירה, או שמץ זיכרון ממה שראיתי בתעודת הזהות שלה רבע שעה קודם לכן.

הפתרון: "נתקבל מה' אלמונית".   

ועוד מקרה מאותה תקופה. היו אז כמה אנשים שקנו באפס מחיר אדמה חקלאית בעוספיה או בפארק הכרמל, והתיימרו למכור דונם אחר דונם ממנה לאחרים, על פי תשריט פרי דמיונם – כאילו תופשר זו בעתיד לבניה.

בדקתי ענין זה ביסודיות לשאלת אחד מלקוחותי, ומאז היתה לי תשובה ליתרתם. (התשובה נוסחה בפתגם ערבי ידוע, שתרגומו: "אלהים נתן כסף לשוטים, על מנת שהחכמים יוכלו לחיות בנחת").

יום אחד, אני מוסע כטרמפיסט במכוניתו של שכן. השכן שואל אותי בדיוק שאלה זו. אני עונה לו בקצרה שיירד מהעסק כי עובדים עליו. ומסביר בקיצור גם למה. הוא, כמובן, מתחיל להתווכח עימי. אני קוטע אותו ואומר: "התחלנו ענין זה באופן הלא-נכון. קבע עמי פגישה במשרד, הבא עימך את כל המסמכים, הבא עימך 250 ל"י + מ.ע.מ. וכעבור יומיים תקבל תשובה זהה. אז תעריך נכונה את עצותי."       

כן, הוא הבין את הרמז. 

וארוחת חינם למחצה

מגיעה אלי גב' המציגה עצמה כידידה של אם שותפי. היא גרה בבנין בן כמאה דירות. היא מספרת לי על דרישות בלתי מוצדקות של ועד הבית והפרעות של הועד לשגרת חייה וכו'. עתה הגיעו הדברים לתביעה בבית משפט השלום.

אני מבטיח לה לבדוק, ואיני גובה שכ"ט מראש,

א. משום שעדיין איני יודע כמה עבודה אשקיע בכך.

ב. ידידה של אם השותף – אין בעיה של תשלום.

ג. אני צעיר וחסר נסיון.

אני פונה אל הנציגות טלפונית, ומנסה להבין מה קורה שם. הנציגות נרשמה כעמותה (ולכן התביעה ב"שלום"), והם מוכנים לפגוש בי בשעות הערב אצלם, לענות על שאלותי ולהציג לי כל מסמך שאבקש.

למה להאריך, כל חברי הנציגות הם דיירי הבנין, שאינם גובים שכר על פעולותיהם. העמותה מבוקרת ע"י רואה חשבון (כנ"ל). גם בלי להיות עו"ד/רואה חשבון/מבקר המדינה – אני רואה שהבעיה אינה בוועד הבית. אני יכול כמובן להגיש כתב הגנה, לנהל מערכת התשה בבית המשפט, למנות מומחה מטעמו, ועוד כהנה וכהנה – והקליינטית תצא מרוצה שהנה נאבקה בשטן. אבל התוצאה כבר ברורה לי, וזו גם ידידה של אם השותף, חבל עליה.

לאחר שהקדשתי לנושא כמה שעות (שהרי על המסמכים והחשבונות עברתי, בכל זאת), אני מזמן אותה למשרד ומסביר לה את עובדות החיים. מציע לה לשלם המגיע, והתביעה תיסגר בלי הוצאות. אני גם נוקב את שכרי, אין עליה פנקס שיקים. היא תחזור.

התביעה נסגרת – והיא לא חוזרת.

בדיקה מול השותף, מניבה ציטטה מאימו: "אוי, ס'איז א משיגענע" (לחלשים בבלשנות – "אוי, היא משוגעת"). פניה אל הלקוחה מניבה את הפסוק הידוע – "לא עשית כלום בשבילי". נכון, היא היתה צריכה לפנות למומחה בתחום אחר, לא למשפטן.

וכנראה גם אני, כי שוב העבירני הכעס על דעתי, ותבעתי אותה על אי תשלום שכר טרחה. אחרי הגשת התביעה היא מגיעה לבית המשפט, כולה נופת צופים וחיוכים, בוודאי, מגיע לי שכ"ט... היא לא התכוונה מעולם להתחמק... היא מוכנה לשלם...

אני מוותר על שכ"ט עבור התביעה לשכ"ט, ומקבל המגיע לי - רק שלא אראה אותה שוב.

זהו, אחרי הפעם השניה אפילו אני למדתי את הלקח: לעולם לא עוד. מעולם אח"כ לא הגשתי תביעה על שכ"ט. 

והערה כללית, לפוסט זה וליתר הפוסטים שלי כאן.

הכתוב מבוסס על זכרוני לגבי אירועים מלפני עשרות שנים. שמות הושמטו ופרטים מסויימים שונו או הושמטו לחלוטין כדי לא לפגוע בפרטיותם של אנשים. כל זאת מעבר לתעתועי זכרון שאינם מכוונים.

מי שמזהה בבלוג זה את עצמו או את זולתו - עושה זאת על אחריותו בלבד.