את האזהרה הזו לקחתי בשיא הרצינות. נבהלתי ממש. המדובר בסיוט שרדף אותי שנים. בורח, עובר ממדרכה למדרכה, מתחמק, נמלט הביתה. תמיד ברחתי מגרעינים. להכניס גרעין כזה לפה? על כך אפילו לא חלמתי. המקרה בו התגלה לי שגרעינים אינם כה מסוכנים, אירע כמה שנים מאוחר יותר, עת הייתי כבר תלמיד בבית הספר. באחד הימים, בהפסקה, ראיתי מרחוק ילדים מכיתתי ניצבים בחבורה, נוגסים משהו בשיניהם ומיד יורקים. קרבתי לעברם והבטתי מקרוב במעשיהם. לבי החסיר פעימה. גרעינים שחורים!! הילדים כיוונו אותם בין שיניהם, נגסו בהם וירקו לכל עבר. חשתי כחולם חלום. אף אחד לא נחנק וכולם נותרו עומדים על רגליהם. השתדלתי להיראות רגוע. רעש הגרעינים המתפצחים סביבי נשמע באוזני כיריות אקדחים. קליפה שחורה התעופפה פתאום ונחתה היישר על כף רגלי. איי... קפצתי... אך השתלטתי על עצמי. הושטתי יד רועדת וזכיתי בחופן שחור גם אני. אין זה סוף הסיפור. עתה, לא ידעתי מה עושים. ככל שהבטתי בילדים סביב, לא הצלחתי להבין אם הקוצים השחורים האלה הם מזון שיש לבלעו או סתם לירוק אותו. התחלתי מחקה. שם גרעין בפה, שובר בשיניים, ומעיף את כל מה שיש לי בפה, לאוויר. "הנאה מוגבלת" חשבתי אז לעצמי. קצת מלח, רעש פיצוץ, ויורקים. שנים עברו מהיום ההוא עד היום בו נאמר לי לראשונה כיצד נוהגים בגרעינים שחורים. איך אוכלים אותם. לא אספר כיצד הייתי בדיחת בית הספר ביום ההוא. היכרותי עם הכלבים הייתה לא פחות דרמתית. אף שלקח לי זמן רב לדעת גרעינים שחורים מהם, הכלבים התגלו לי לאט אף יותר. אף על פי כן, אני מוצא דמיון בין הגילויים. בשניהם, ידיעותיי המוקדמות הן שהסתירו ממני את הידע ואת האפשרות לגלותו, שניהם אירעו בשני צעדים, בשתי מדרגות, בשניהם נזקקתי, בהתחלה, למישהו שיסביר לי, ובעיקר, בשניהם, בבת אחת נפקחו עיני לעד. איני יכול לשוב ולהביט בדברים כפי שהבטתי בהם קודם. לא בגרעינים שחורים ולא בכלבים. . כמו גרעינים, גם את ההיסטוריה שלי עם הכלבים ואת הבנותיי אחלק לשלושה פרקים. כנקודת ציון ראשונה בדרכי אבחר את היום בו נושכתי קשות בידי כלבי האהוב. הייתי אז תלמיד בבית ספר יסודי. עד לאותו יום הייתי משוכנע שכלבים שונים מבני אדם רק במראם החיצוני. "אומנם אין הם מדברים במילים" סיכמתי אז לעצמי, "אולם דיבוריהם בנביחות". כילד הייתי בטוח שכלבי יודע הכול. שהוא מבין מדוע אוסרים עליו להיכנס הביתה ושברור לו שכאשר אני מאחר לשוב מבית הספר, הרי זה משום שהלכתי לסבתא. לא היה לי ספק שהכלב יודע על ציוני הגרועים בבית הספר, שהוא יודע על הלחצים המופעלים עלי בעניין זה וגם הוא, במבטיו, כמו כולם, דוחק בי להתמיד ולהצליח בלימודי. חשתי כלפיו רחמים על יכולתו המוגבלת להתבטא. כך עברו שנות ילדותי. אף שכלבים היו ידידי הטובים, מעולם, בעת ההיא, לא שיערתי שעלי ללמוד עליהם בנוסף למה שכבר ידעתי. "כלבים", חשבתי אז לעצמי, "אני מכירם היטב". נקודת הציון הראשונה בדרכי הייתה חוויה קשה עבורי. המציאות הכתה בפרצופי ללא רחמים, טעמה היה מר. בלא לדעת, שלחתי יד לעברו של כלבי בעת שאכל בשר. חטפתי חזק. נפצעתי. נעלבתי עד עמקי נשמתי. ביום ההוא למדתי שישנם רגעים בהם כלבים מתנהגים באופנים מסוימים רק משום שהם כלבים. הבנתי שיש רגעים בהם הם אינם משתמשים בשכלם. כששמעתי לראשונה בבית הספר את המושגים גירוי ותגובה, קשרתי מיד את הנאמר לכלבים. הבנתי שכלבי האהוב נשך אותי משום שידי המושטת הייתה גירוי עבורו. הנשיכה, מן הסתם, הייתה תגובתו. אף על פי כן, הייתי רחוק מנקודת הציון הבאה מרחק רב. הייתי מתבונן בכלבים, מדמיין את מחשבותיהם, מדבר אליהם ומסביר במילים. הגירוי והתגובה, שיערתי, שמורים לזמן הבשר וליד המושטת. אין הם נוגעים לשאר יומם. הייתי משוכנע שעיניהם הרכות ומבטם הישיר מוכיחים את תבונתם ואת עומק מחשבתם. כך חלף עשור שלם. גם בשלב זה לא חשתי כל מחסור בידיעותיי ולא ידעתי מאומה על נקודת הציון הבאה ועל הדלת שעומדת להיפתח לפני. "כלבים", אמרתי עדיין לעצמי, "איש אינו מכירם טוב ממני". פרק ג' במסעי הוא הפרק האחרון. תחילתו עשר שנים מאוחר יותר, עת שירתתי כחייל סדיר ביחידה לאימון כלבים. כבר מן ההתחלה חשתי שאף שכולם סביבי סובלניים ומסבירי פנים, איש מהחיילים הוותיקים אינו נותן אמונו בחיילים חדשים. בנוסף, בתדריכים ובתחקירים, כמו גם בשיחות חבריות, תמיד דברו בקודים לא מובנים והפליאו אותי כיצד נבאו, פעם אחר פעם, את התנהגותם של הכלבים העומדים למבחן. בשום אופן לא הבנתי כיצד מתכננים אימון, איך בוחנים כלב וכיצד משפרים את התנהגותו. "אתה אינך מבין", פטרו עצמם הוותיקים מהסברים, מה שגרם, מבחינתי, לסימני שאלה רבים. בלילות, בעת שהייתי שוכב במיטתי עדיין הייתי מפזם את הפזמון: "כלבים, אני מכירם מצוין", אולם בעת ההיא, לראשונה, החל ספק מנקר בי. "מה איני מבין?" שאלתי באחד הימים את המאלף הראשי. האיש הביט בתקרה, חשב דקה שלמה ובסופה אמר: "חיילים חדשים מסתכלים על כלב ורואים אשליה". כשביקשתי הסבר נוסף הפכו פניו של האיש רציניות. הוא נעץ שוב את מבטו בתקרה והפעם השתתק לדקות אחדות. לבסוף, כלאחר מאמץ רב, פנה ואמר: "חיילים חדשים אינם מבינים את תמימותם של הכלבים, אין הם מבינים שההתנהגות היא סך התגובות. טעותם בכך שהם אינם מביאים בחשבון את שורשיו הפראיים של בעל החיים". אלו היו מילותיו. "אבל" הוא הוסיף וסוף סוף חייך, "אתה עוד תבין". לעצמי, התקשיתי לקבוע אם דבריו הם "יהירות של וותיקים" או "חוכמה של גאונים". כך או כך, לא מצאתי כל צורך לערוך מהפך בהבנותיי. חלפו ימים, שבועות וחודשים. שגרת האימונים הרצופה, ההיכרות הקרובה והעבודה היומיומית עם כלבים רבים שחררו, ככל הנראה, מעט רגש מתפיסתי והתירו את מחשבותיי מכבליהן. ביחידה החלו להישמע קולות שלא נשמעו בה קודם. "קיבל עין", אמרו עלי. בנקודת ציון זו לא נושכתי על ידי שום כלב אולם בשלב כלשהו, מצאתי עצמי מהרהר שוב בדבריו של המאלף. פתאום הבנתי שכלב מתנהג על פי חשקיו וכיוון שהוא כלב, הוא מתנהג בהתאם למה שמתחשק לכלבים. קלטתי שחשק הוא נטייה להתגרות מגירוי מסוים ולא יותר. לנגד עיני ריצדה הבנה חדשה. כל כולה של ההתנהגות הכלבית, כל הגירויים כולם וכל תגובותיהם התואמות, קשורים קשר ישיר לצרכיה ואורח חייה של חיית הבר. לנגד עיני בעל חיים, וכמו כל בעלי החיים, הוא מוכן, גופנית ומנטאלית, לשרוד בסביבת הבר. ואז הופיעה הבנה גדולה עוד יותר. כאילו נדלק אור חזק. אין בכלבים מאומה נוסף, הכול גירויים ותגובות. אין הכוונה רק לזמן שהם אוכלים בשר אלא לכל אורך הזמן. הם מתגרים ומגיבים. זהו! ממה להתגרות וכיצד להגיב, ידע זה טבוע בהם בדמם! הם מתנהגים כפי שהם לא משום שהם חכמים אלא משום זו דרכו של בעל חיים זה, של הכלב, לשרוד. למחרת התעוררתי לעולם אחר. המציאות, עבורי, קבלה פנים חדשות. כאילו האוויר הפך צלול יותר. נדמה היה לי שאת חיי ביליתי כשאני עטוף בניילון שזה עתה הוסר. רק אז הבנתי שבכל האמור בהתנהגות כלבים, תמיד היה בראשי סלט שבו הכלביות והאנושיות התערבבו כך שלא יכולתי להפריד ביניהן. שנים רבות התבוננתי בהם ואף על פי כן, ידיעותיי עליהם היו קרובות לאפס. היו אלה ימים של התרגשות. התקשיתי להבין איך טעיתי כל השנים. כלבים הרי, לא היו נושא חדש עבורי אולם, כל מה שידעתי עליהם, כל ידיעותיי כולן, קבלו תפנית קטנה ולפתע, כמו בורג שלאחר מאמצים רבים חודר למקומו הנכון, השתלבו כולן זו בזו ויצרו יחדיו פסיפס מושלם. לנגד עיני ניצבה מסגרת אפשרויות חדשה, מסגרת ברורה לחלוטין. מתנה שניתנה לי ליום הולדתי התשעה עשר. כבר אז חשתי שהדלת אשר נפתחה בפני היא שער לעולם שלם של הבנות חדשות. ידעתי שהמבט החדש אותו רכשתי יובילני הרחק מעבר למקום בו אני נמצא. לא עברו ימים מעטים והתקבלתי לדיוניהם של החיילים הוותיקים. בבת אחת שלטתי גם אני ברזי שפתם. כיוון שידעתי באיזו תגובה כלבית אני מעוניין, כיוונתי את מאמצי בתכנון הגירוי הנכון. הבנתי שלמידתו של כלב אפשרית רק כשהוא מגורה, היה ברור לי שאם לא אצור גירוי כלבי, לא אזוז לשום מקום. למדתי לקשר בין הגירויים האפשריים לבין הצרכים המבצעיים. ידעתי שרק כלבים מסוימים מתאימים לעבודה- אלה שנוטים להתגרות ומגיבים. הבנתי כיצד בונים מטרה וכיצד יוצרים מדרגות קושי בדרך אליה. תכננתי אימונים, הנחיתי תדריכים ותחקירים, הפכתי שייך. עם זאת, היה לי ברור שחיילים חדשים אינם רואים. אצלנו ביחידה, ממש כמו הריון שמבשיל, חיילים נזקקו רק לזמן, ואז ל"קליק". ימי הצבא נותרו הרחק מאחור. מאז אותה התבהרות חלפו כבר למעלה משלושים שנה. את פרק הכתיבה אבחר כנקודת ציון שלישית ואחרונה, בינתיים. מאז הגילוי לא צעדתי צעדים בעלי משמעות בגישתי, אולם נוכחתי אינספור פעמים שכל גישה אחרת, מובילה בהכרח לסחרור של טעויות. בין לבין עסקתי כל השנים באילוף וחינוך כלבים כמקצוע. את הכלבים אותם חינכתי יש למנות באלפים. עיקר שנותיי סבבו סביב השאלה האם ואיך אפשר לשנות, בניסיון לתקן את התנהגותם של כלבים ובהתאמתם לחיי בית. הכלבים אינם תחום התמחותי היחיד. לבד מדרכם של הכלבים ומהתנהגותם הפכתי לאחר השנים גם מומחה לאופן בו הם נתפסים בעיני בני האדם- לתדמיתם. הסתבר שאיני היחיד ששגה בדמיונות אודות בעלי חיים אלה. רובם ככולם של בני האדם מבינים את הכלבים ומפרשים אותם באופן דומה להפליא לדרך השגויה בה גם אני פרשתי אותם בצעירותי. למעשה הסתבר לי שאני, כמו חיילים חדשים וכמו הציבור כולו, כולם שוגים בדיוק את אותה השגיאה- מייחסים לכלבים מחשבה ושיקול דעת הלקוחים מהתנהגות בני האדם. הדעה הרווחת היא שכלבים חושבים בהגיון, מחליטים החלטות, שיש ביניהם חכמים, שיש להם תכניות ושהם מעריכים את העומד להתרחש. לאנשים נדמה שכלבים אינם כה שונים מבני האדם ושעיקר השוני מתמצה באי יכולת לדבר ולא יותר. מעין "אילם על ארבע" מאמינים בלבם. שוב ושוב קושרים אליו יכולות אנושיות שכלל אין לו, שוב ושוב שוכחים את החייתיות אשר מניעה אותו. אכן מפתיע, תדמיתו של הכלב בעולם המערבי שגויה והזויה כפי שלא הייתה בשום תקופה בהיסטוריה! אין המדובר רק בטרמינולוגיה שונה אלא בשגיאה גסה. אומנם טעות זו אינה מפריעה לאיש לאהוב את כלבו, אולם היא אינה מאפשרת הבנה ביניהם ובעיקר, אינה מאפשרת תקשורת. רבים מגדלים כלבים, רבים אוהבים אותם ורבים נהנים מהם. עם זאת, האשליה אודות אנושיותם יוצרת ענן של אי בהירות סביב דמותם. ענן כבד, סמיך ולאו דווקא מקומי. מכאן קשה להכירם, קשה מאוד לצפותם וקשה עוד יותר להשפיע על התנהגותם. נושא זה מעסיק אותי שנים רבות. כמחנך כלבים, מאז ומתמיד הקשתה תדמיתו השגויה של הכלב על מלאכתי, קבעה מחסומים והציבה גבולות להצלחה. לפניך אפוא מאבק. מאבקם של העיניים הפקוחות ושל השכל הישר. המאבק אינו קל, יש שיאמרו אפילו "מיותר". היחסים בין אדם לכלבו מצויים בפינות מאוד פרטיות ואינטימיות, איש איש ורגשותיו. לפיכך הניסיון לעצב המלצה שתתאים לכולם הוא במידה רבה פאתטי. מגדלי כלבים אינם פנויים להקשבה באמת, חוששים מחידושים בגישתם. נדמה כאילו אהבתם תעלם פתאום ולא תשוב. ישנם שמחבקים את האשליה כאילו היא אוצר גדול. בלעדיה, לדעתם, מה הטעם בכלב? מניסיון, דרכנו להיכרות עם הכלב ועם אפשרויותינו לתקשורת עמו רצופה בקושי אחד. אשליית הכלבאיש אורבת לנו בכל סיבוב. קלילה ומפתה. זהו פיתיון תעתועים. הכתוב כולו עד כאן, כמו הכתוב מכאן ואילך, הכול כדי להרחיק ממך את האשלייה שלא תובילך לשום דלת. ברור לי שלקחתי על עצמי משימה קשה, על אנושית ממש. הרי אני עצמי נזקקתי לחודשים ארוכים ועבודה עם עשרות כלבים ביום כדי לזכות באותה הארה. מנגד, אני לא זכיתי לקרוא פוסטים חפרנים בנושא... זהו אפוא ניסיון. עם זאת, גם אם לא תקבל את דבריי ולא תשנה גישתך, כקורא, לפחות תוכל לחוות את הכלבים גם דרך עיני- עיניו של מאלף וותיק. |