הכל בירידה, בלימונה. רק היופי בעליה.

מצאתי את העיירונת הזו, שממש תלויה על הצוקים המקיפים את הפינה הצפונית של אגם גרדה, בצפון איטליה במפה והחלטתי שרק בגלל השם היא שווה ביקור.

לא, היא לא אחת מהעיירות סטייל סרמיונה, שבה פורקים האוטובוסים אלפי תיירים כל שעה. ממש לא. לימוה מתאימה למי שמחפש ירידות לצרכי עליה. לדעתי, הכי כדאי להגיע  לשם מצפון, אחרי נסיעה דרך כביש המנהרות. לא. ממש לא ההוא, הידוע לשמצה.

כאן, המנהרות שטופות באור וחושפות בכל פעם מחדש מים כחולים כחולים, משובצים בגלשני רוח ססגוניים, שנראים כמו פרפרים יפים. יש חניות קטנטנות, שבהן אפשר להשאיר את המכונית או האופניים ולרדת דרך הצוקים למטה, למים המתוקים והקרירים. והכל כל כך יפה ונקי. כל כך מזמין.

אבל לימונה מחכה לי. נכון, עם קצת מאמץ אפשר להגיע עם הרכב/אופניים עד לקו המים, אבל יותר כדאי לעצור בחלק העליון של העיירה. שם, יש חניה ואז - מתחילים לרדת ברגל למטה, דרך  הסמטאות הצרות צרות.

בכל פינה אפשר לעצור באחת מהמסעדות הקטנות עם השולחנות המכוסים בהמפות המשובצות והאוכל המשובח. הפשוט. הביתי. אפשר כמובן גם ללקק גלידה בדרך למטה, אל החופים המזמינים.

הכל נוח, נעים, נקי, רגוע. יש מקום לכולם. מדי פעם מגיעה מעבורת ופורקת עוד מכונית או שתיים ואולי קבוצת איטלקים חביבים, אבל זהו. אפשר להמשיך לרבוץ על המזרון ולהתנדנד על האדוות. כייףףףףף. ממש. כן, יש כאן גם כמה חלקות הדרים, שבדרך כלל לא צומחים  באיזור כל כך צפוני, אבל מהפרדסונים האלה מתרגשים בעיקר אנשי הצפון. אני התמקדתי בחוף. בטיילת. ביופי של שפע המים שמסביב. לא, ממש לא כמו בכינרת.

 ואז, אחרי שמבלים על חוף חצי  שעה או חצי יום, מגיע הרגע שבו צריך להתחיל לעלות. כן, תלול, אבל שווה.