פורים שנת 2006, שעת צהריים. הרחוב מלא בילדים מחופשים ומשפחות הממהרות עם משלוחי מנות. עוד מעט יתרוקן הרחוב וכולם יתכנסו לסעודות הפורים. הרחוב הומה אדם. מסיים סיור ביישובים ונכנס להפסקה במשרד. מכין כוס קפה ומתיישב מול מסך המחשב. חושב בליבי "אקח כמה דקות הפסקה, אצא לסיור אחרון ביישובים וסוף סוף הביתה.... "למה המשפחה צריכה לסבול מהיותי שוטר? למה אני לא יכול להיות כמו כל אבא בבית עם המשפחה ביום חג?... "טוב, הדיון הזה התקיים כבר עשרות פעמים , אניח לזה כרגע.... מכשיר הקשר מטרטר, יום חג, המוני בית ישראל בחוץ, ברחובות, אירועים לא מפסיקים להתקבל. אצלי למזלי יחסית שקט. אירוע אחד מהבוקר. ילד אובד שנמצא ע"י עוברים ושבים. המשפחה אותרה והילדון הושב למשפחתו. ואז......
"גינוסר 481 כאן מוקד... "רות עבור... אני משיב. "קבל שריפה בדירה במושב*****, כב"א (כיבוי אש) ומד"א זומנו. כנשוך נחש אני קופץ, אוסף את צרור המפתחות ואת מכשיר הקשר, כוס הקפה שהייתה על השולחן נופלת ומרטיבה בקפה חם ודביק את המקלדת. "שיט.... אני חושב, רק זה חסר עכשיו... יוצא מהמשרד בסערה ועולה לניידת. "מוקד כאן גינוסר 481. האם יש לכודים בדירה?.... "קבל, עד כה לא ידוע, תגיע ותדווח... "רות עבור... מניע את הניידת ומפעיל כריזה. נסיעה מהירה אך זהירה, הרחוב מלא בחוגגים. מתקרב למושב ומזהה מרחוק את עמוד העשן. הצבע לא מבשר טובות. מגיע לרחוב ומרחוק מזהה התקהלות. "בטח.... אני חושב לעצמי, "אטרקציה כזו אין בכל יום, כולם בחופשה ויש קהל.....
עוצר את הרכב בחזית הבית. להבות ועשן פורצים מכל חלון. בחצר אני מבחין במספר אנשים המנסים להלחם בשריפה. האמצעים כמובן דלים, צינורות השקיה של הדשא. זה רץ עם דלי מים וזה עם צינור נוסף. המהומה רבה. אני מנסה לברר מה קורה בתוך הבית ונענה בתשובות מבולבלות וסותרות. "המשפחה יצאה ואין נפגעים.... "ילד אחד פונה למרפאה בגלל כוויות.... מהומה רבתי. אף אחד אינו יודע מי נגד מי. מנסה להציץ דרך חלונות וכלום, העסק הזה חם מדי, עשן רעיל וחום רב נפלטים מהבית. "מוקד כאן גינוסר 481, תזרזו לי את כב"א.... אני מבקש. "רות עבור..... לאחר מספר דקות אני שומע מרחוק את קול הסירנות. מתפלל שזה אכן מבשר על הגעת כוחות הכיבוי. במקביל אני מבחין כי האגף האחורי של הבית כבר לא בוער. עשן רב אך ללא אש. השכנים הצליחו לכבות שם את האש. אני מנסה להכנס פנימה ומתפלל ששום דבר לא יקרוס עלי, מפשיל את שולי החולצה ומכסה את הפנים ונכנס פנימה. יש לסרוק את הבית לאיתור לכודים, אני לא יכול לסמוך על שמועות. צריך לוודא אישית שאין איש בבית. נכנס, חום רב עדיין שורר במקום, עשן רעיל. נכנס ומבצע סריקה מהירה. תודה לאל, לא זיהיתי לכודים. ההרס רב והנזקים לא ישוערו.
יוצא שוב החוצה ופוגש בכוח גדול של כיבוי שהגיע בשתי כבאיות. הכבאית פורסים בזריזות ציוד וצינורות, חובשים מנ"סים (מסיכות עם מערכת נשימה עצמאית המאפשרת להם להכנס למקומות כאלו בלי לנשום עשן רעיל) ומתחילים בפעולות הכיבוי. אני חובר למפקד כוח הכיבוי ומדווח לו מה ידוע עד כה. פעולות הכיבוי מסתיימות, הכבאים מתחילים בשאיבת העשן הרב מהבית ולאחר מספר דקות ניתן להכנס פנימה.
אנחנו נכנסים ומתחילים בסריקה מדוקדקת בכל פינות הבית. הבית פשוט ניזוק ללא תקנה. מדובר בבית גדול, משפחה ברוכת ילדים. המון חדרים. הסריקה מסתיימת ואין לכודים. "אני שולח לך חוקר שריפות, תשמור לי על הזירה עד שיגיע..... אומר לי מפקד הכבאים. "אוקיי, יבוצע... אני משיב לו.
יוצאים החוצה, אני מתחיל בתחקור ראשוני ופוגש את בעלת הבית. היא כמובן מזועזעת ונסערת. ברור. ביתה חרב עליה תרתי משמע. מנסה לקבל מעט אינפורמציה ומצליח לדלות ממנה פרט מאוד משמעותי. "שמעון, הבן של השכנים בא לשחק עם דודי הבן הצעיר שלנו. הם שיחקו בנפצים בתוך החדר ואז התלקח הכל. " בני כמה הם?.... אני שואל. " בני 13, תלמידי כיתה ח'... היא עונה. "אוקיי, היכן שמעון ודודי?... אני שואל. "שמעון נכווה ומשפחתו לקחה אותו לאחות היישוב. דודי נמצא בסביבה..... אני יוצא שוב לחצר ומנסה לאת את הילד. לאחר מספר דקות אני מאתר אותו, מבוהל לחלוטין מנסה להבין ממנו מה קרה ומסתבר כי הילדים שיחקו בנפצים ופיקות. בשלב מסויים הילד השכן הדליק נפץ והשליך אותו לתוך מגירת ארון שבה היו כמה גלילי פיקות. המגירה התלקחה מיד ולהבה גדולה פרצה ממנה. הלהבה שרפה את פניו וזרועותיו של שמעון. הילד כמובן נבהל וברח החוצה ואיתו החבר .מיד נדלק כל הארון ומיד כל החדר ועד שהבינו בבית מה קורה כל האגף בער. המשפחה נמלטה מהבית והוא נשרף כליל. "מוקד כאן גינוסר 481, קבלי שריפה בדירה כתוצאה ממשחק בחומרים מסוכנים, אין נפגעים למעט ילד שנכווה קלות, מטופל במקום, כיבוי סיימו ועזבו, אני ממתין לחוקר שריפות.... "רות עבור....
חוקר השריפות מגיע, אני מעביר לו את האינפורמציה שקבלתי ואנחנו נכנסים לתוך שרידי הבית. הריח חזק ומחניק. האיש בוחן את הממצאים ודי מהר מגיע למסקנה שאכן השריפה התחילה באותו ארון ובאותו חדר. הוא מצביע על שרידי הארון ומנסה להסביר לי איך הוא קובע את המסקנות. אני כמובן לא מבין. מחשבותיי כבר נמצאות הרחק משם. אני חושב על ההשלכות של אותה שריפה. מחייג למנהלת מחלקת הרווחה ברשות המקומית ומבקש ממנה להגיע עם הצוות שלה למקום, יש לדאוג למשפחה הזו. ביתם חרב ויש לדאוג לפתרונות מידיים. המחשבות לוקחות אותי חודש אחורה.
בוקר חורפי. אני מתכונן להרצאה בפני ילדי כיתות ז' – ח' בבית הספר המקומי. הנושא "צעצועים מסוכנים" מכין הרצאה מסודרת ושוקל האם לגרום לילדים להלם כבר בתחילת ההרצאה? או ללכת לאט לאט ולהגביר תוך מהלך ההרצאה את חומרת החומר התמונות והתיאורים? החלטתי בסופו של דבר להכין שתי מצגות. אחת שתתחיל בהצגת תמונות קשות ואז תעבור למלל ההסברים, השניה תתחיל בהסברים ולאט לאט תעסוק גם בתמונות קשות של תוצאות משחקים מסוכנים. מגיע לבית הספר, פוגש את המנהלת. מספר לי כי יש לי שתי אופציות ומתייעץ איתה במה לבחור. היא דוגלת בשיטת ההלם. "החבר'ה הללו יעשו ממך קציצות אם תהיה רכרוכי.... היא אומרת. "אל תתפלא אם במהלך ההרצאה הם יפוצצו לך נפץ בכיתה..... אני נכנס לכיתה, מזהה מיד שהכיתה דרוכה לעשות בלאגן. רואים להם בעיניים שהם ממתינים לטרף . כמובן שבוחר באופציית ההלם. ההרצאה עוברת בשלום, מידי פעם המנהלת נכנסת לבדוק מה השקט החשוד הזה. היא נכנסת, מעיפה מבט חטוף על הכיתה, קורצת לי בעיניה ויוצאת. הילדים פשוט בהלם, שקטים ודוממים. אני מסיים את ההרצאה ומנסה להבין אם המסרים נקלטו. בסך הכל רציתי להעביר מסר פשוט, המשחק בצעצועים הללו מסוכן, בכל שנה הרי אנחנו שומעים על אסונות שנגרמו מאותם משחקים. ציטטתי לא מעט כתבות שעסקו בנושא, צרפתי תמונות של ילדים שנפגעו. והכנתי כמובן את שורת הסיכום. ההרצאה הסתיימה ויצאתי מהכיתה.
"אני מקווה כי המסר נקלט... אני אומר למנהלת. "גם אני מקווה.... היא עונה. נפרדים לשלום ומקווים כי נמשיך להתראות רק בהרצאות.
"אתה איתי?..... שואל חוקר השריפות. "אה, כן... אני איתך, פשוט הרהרתי במשהו.. "תהרהר בבית, עכשיו יש לנו עבודה לעשות... הוא עונה לי. "אוקיי, תן לי חוות-דעת כתובה כדי שאצרף לשאר הניירת... אני מבקש "מיד תקבל הכל.... סיימנו את האירוע, מחלקת הרווחה הגיעה לטפל במשפחה. ושכנים טובים אספו את ילדי המשפחה לסעודת החג. מהבחינה הזו אני רגוע. אבל איך זה שנכשלתי באותה הרצאה? איך זה שלמרות ההרצאה הזו שכ"כ הייתי בטוח בהצלחתה בכ"ז הילדים המשיכו לשחק בצעצועים המסוכנים הללו? אני שולף את המצלמה המונחת תמיד תחת כיסא הנהג בניידת שלי ומצלם מספר תמונות מהבית השרוף. התמונות הללו ישמשו להכנת מצגת חדשה שתעסוק בסכנה הרבה שבמשחקים הללו. עזבתי את המקום בתחושה קשה. נכשלתי בגדול באותה הרצאה והתוצאה בולטת. למרות שבעצם עשיתי את המיטב. אבל.... התוצאה.
הגעתי הביתה ואיך שנכנסתי המשפחה כולה מתנפלת עלי "תגיד אתה בדואי...? "מה זה הריח הזה..? "אה, הייתה שריפה בדירה והתעסקתי באירוע הזה.... אני עונה "יפה לך... לך להתקלח ולהחליף בגדים... ככה אתה לא נשאר בבית...... "אוקיי, גם אני אוהב אתכם.... |