שוב בעידודכם מוציא לאור את הפרק הראשון. השני והשלישי כבר קראתם,תיקראו . הגבתם תגיבו..... לאור התגובות החמות אשב לכתוב את הרביעי והלאה.מצורפת תמונה של עבודה שלי המביעה את האדם שכואב לו. אם לא ניחשתם זה אני בתקופה אחת מן הקשות
פרק ראשון
נימצא בזרועותיה של אמא ,מסתכל סביבי ורואה אנשים עם מבטים הוזים,עיניים פקוחות מתרוצצות ,מתבוננות ,מחפשות הקלה , תמיכה , עידוד. מבנה חשוך ,שקט,יללות בכי נשמעות מכל צד. זהו הזיכרון הראשון בחיי אותו אני זוכר.השנה 1956, מלחמת סיני , מספר פגזים מהאוניה איברהים אל אוול עפו באוויר , ואנחנו שגרנו בשכונת המגינים ליד חומת נמל חיפה שהינו במקלט השכונתי , מעין מבנה בטון שבנו הבריטים במרכז המחנה . במקלט היו כולם , אחד ליד השני , נכים,ניצולי שואה ,אמהות צעירות, ילדים ותינוקות . ואני בן שנתיים ,זוכר רק את הפחד של כולם בעיניים.
*
מוטל אני על הכביש. ראשי מונח מספר ס"מ מהגלגל הקדמי. ידי הימנית מתחת לראש והשמאלית מסתירה את פני. כאב עז זורם מכיוון רגל שמאל במעלה גופי ואופף אותי במין שמיכת צמר דוקרנית . גניחות כאב שקטות יוצאות מפי ללא שליטה ודמעות מציפות את עיניי. אנשים נאספים ,מקיפים אותי בסקרנות ,שואלים מי זה , רוצים לעזור...."איזה מסכן" "מחכים לאמבולנס " אומר שלמה . שלמה ,שכן ליד החנות ,יצא לטייל עם הכלב וראה את התאונה . שלמה התקרב ושאל ,"יהודה מה קורה" . הבן זונה פגע בי ואפילו לא רוצה להזמין אמבולנס או לקרוא לאשתי מהחנות " השבתי שלמה חטף מידו של הנהג את הפלאפון והזמין אמבולנס. מבין הדמעות , מתחת ליד המסתירה אני מציץ ורואה פרצופים מסתכלים ,עיניים פתוחות בתדהמה,צער וניזכר באותם העיניים של פעם....במקלט......במבטים הטבועים בזיכרונו של ילד בן שנתיים הנימצא בזרועותיה של אמא. איפה אמא......?
|