לא ברור מה הביא לזה, כנראה שעמום או געגועים למשחקים שלא כוללים סקס חסר משמעות או שברון לב, אבל בשבת האחרונה, רבקה ואני קמנו כמו ילדות טובות בתשע בבוקר ונסענו ללונה פארק. לבד. בלי אחיינים קטנים, בלי אף קטין לרפואה. אני והיא, בנות 25, חולשות על כל המתקנים. מעבר לעובדה שצרחתי כמו חולת נפש כמעט על כל מתקן, גיליתי על עצמי שני דברים:

1. אני זקנה  ואני צריכה לנוח חצי שעה אחרי כל סיבוב בקרוסלה בזויה

2. הילדה שבי עדיין חיה, קיימת ובועטת (טוב, לא בועטת) אם כבר המתקנים האלה בעטו בי

כל מי שסיפרנו לו על היום הזה הרים גבה, אבל חברים תרשו לי לספר לכם, שכל מי שנשחק בעבודתו, לא רואה בעיניים מרוב לחץ ועומס ורוצה לעשות משהו אחר כדי לנקות את הראש, שיעשה איזה סיבוב או שניים על האנקונדה. שום צ'ייסר בעולם לא נותן לכם כזה באזז