"את אולי רוצה לבוא איתי הביתה?"

"???"

הוא חייך אלי חיוך צחור, ממזרי. "ידעתי שזה יעיר אותך", גיחך לעומתי, "עכשיו אולי תסכימי לשבת לשתות איתי משהו?"

סקרתי אותו, לראשונה מאז תחילת הערב בקצת יותר תשומת לב. שובר לבבות מקצועי, ציינתי לעצמי. זיפים מעוצבים, כל שערה במקום, עיניים ירוקות, מהפנטות.  מאחד כזה לא יכול לצאת שום דבר טוב.

"אני לא יודעת", ניסיתי להתחמק, "אני פה עם חברות, כולו הלכתי שניה לשירותים. הן מחכות לי".

"את מתכוונת לשתי אלו?" שאל, מניד בראשו לכיוונן.

הסתכלתי. יו! שתי שרמוטות. אני לא מאמינה. כל אחת מהן כבר היתה מצוותת לאיזה בחור, ושתיהן היו עסוקות בבדיקת שקדים הדדית מקיפה. ההפתעה שלי כנראה השתקפה על פני, כי החיוך שלו רק התרחב עוד יותר. "למה ציפית", אחז בזרועי והוביל אותי לעבר שני כסאות שהתפנו כבדרך נס על הבר, "באתן לפיק אפ הכי לוהט בסביבה. זה לא היה ברור?"

"זה לא בשבילי", נאנחתי אחרי שהצלחתי לטפס על כסא הבר הגבוה, "אני זקנה מדי בשביל זה. מה אני בכלל עושה כאן?"

"גם אני שותף לאותה תהיה", אמר, והושיט לי יד. "אני אייל, ואני נגרר. "

"נגרר?" לא הצלחתי שלא לחייך. טוב, הוא לא הפסיק לחייך מהשניה הראשונה. או שהוא לקח משהו או שיש לו מצב רוח ממש ממש טוב, בכל מקרה, זה מידבק.

"כן, נגרר. אחרי החברים שלי. לא יכול להגיד להם לא".

"אתה לא בדיוק נראה לי כמו אחד שממש סובל". 

"עכשיו לא", היתה התשובה. "מה תשתי?"

הוצאתי את המצית המנומרת שלי שאני שומרת לרגעי שיעמום על הבר. היא אפילו לא עובדת, ואני לא מעשנת, אבל אני אוהבת לשחק איתה. "קפירינייה", אמרתי לברמן. "זה לשתות בלי באמת לשתות", הסברתי לאייל כשראיתי שהוא פוקח עיניים, "זה כמו לימונדה. רק עם אלכוהול".

"בחירה מעניינת. אני, ברשותך, אשאר עם הקרלסברג שלי".

"איך אתה יכול לשתות את זה", נחרדתי, "יש לזה טעם של גרעפס".

הוא צחק. "יש בזה משהו, את יודעת. אבל אני רגיל. "

"יש הרגלים ששווה להפטר מהם".

"לא מההרגל הזה".

"מאיזה כן?"

"מהסיגריות, לדוגמה. לפני קצת יותר מחצי שנה הפסקתי לעשן", הסתכל בביקורתיות על אצבעותי שסובבו את המצית.

הסמקתי. "זה לא עובד. רואה?", חצי התנצלתי, "אני סתם אוהבת לשחק איתה. לא נגעתי בסיגריה כבר שמונה שנים".

"ובכל זאת אנחנו כאן, בפאב אפוף עשן סיגריות", מלמל, "איך את מסבירה את זה?"

"היום כולם מעשנים. חצי מהאנשים שאתה רואה פה הם מעשנים חברתיים. ביומיום, לבד, הם לא ידליקו סיגריה".

"ככה זה התחיל אצלי. עישון חברתי. יותר נכון, לחץ חברתי. בגיל 16, מה אנחנו יודעים?"

"והסיגריה הראשונה שלך, היתה לך טעימה? עשתה לך טוב?"

"האמת? חוץ מסחרחורת וטעם גועלי בפה, זה לא עשה לי כלום".

"ובכל זאת היתה סיגריה שניה, ושלישית וכן הלאה".

"מתרגלים", משך בכתפיו. "ואחר כך קשה להפסיק."

"אתה מספר לי? אני עוד זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול".

"שמונה שנים"?

"כן. והפסקתי ככה, בבת אחת, פשוט כי נתקעתי בלי מזומן יום אחד ולא יכולתי לקנו-" יד הונחה על כתפי, "סליחה", אמרתי לאייל והסתובבתי. דנה עמדה מולי, סמוקה וכפתור אחד בחולצתה פרום.

"מה קורה," שאלתי אותה, "אני רואה שאת מבלה לא רע בכלל". 

"תגידי, יהיה אכפת לך לחזור הביתה לבד...?" הרחתי את האלכוהול בנשימתה, "גם רוני וגם אני, בואי נאמר, מצאנו עיסוקים להמשך הלילה".

"זונות".

"תודה, מותק, ידעתי שתביני", הפריחה לעברי נשיקה. "אני אדאג שהוא ישים קונדום, יא פולניה", וקיפצה לה בעליזות לעבר הבחור שלה.

"חברה שלך?" שאל אייל, משועשע.

"היא? כן. השרלילה הקטנה". הסמקתי, "שתעשה חיים. מה יש?"

באמת מה יש? מה אני מסמיקה. אני מכירה אותו? אני צריכה לעשות לו חשבון, בכלל?

"אז אולי בכל זאת את רוצה לבוא איתי הביתה?"

עכשיו הוא עצבן אותי. "נראה לך? תשכח מזה."

"היי, אני צוחק, תרגעי, " הניח יד על זרועי, "באמת".

"תודה על הדרינק. אני הולכת", קמתי. מה הוא חושב לעצמו?

"חכי שניה", הוא השיג אותי ליד הדלת, "לאן את ממהרת?"

"הביתה. ולבד, אם לא אכפת לך".

"אבל למה?"

"למה הביתה, או למה לבד....?"

"גם וגם."

"הביתה, כי אני עייפה ונמאס לי מהמקום הצפוף הזה. "

"ולבד?"

איזה חוצפן. הוא עוד שואל? "לבד, כי אני לא נוהגת להזמין אלי בחורים שאספתי על הבר, ולא משנה כמה הם מקסימים".

"תשמעי, אני חושב שהתחלנו ברגל שמאל".

"זה בטוח".

"תני לי לנסות להתחיל מההתחלה? בבקשה?"

אלוהים, החולשה הארורה הזו לעיניים ירוקות. אני עוד אתחרט על זה. "בסדר", אמרתי לו, "מההתחלה".

"אוקיי. לשם התחלה, תרשי לי ללוות אותך?"

הנהנתי. "בסדר", ופסענו זה לצד זו על המדרכה התל אביבית המלוכלכת, בין קלאברים הזויים ובני נוער מלאי מרץ שרק התחילו את הלילה. "זה לא רחוק".

"אז מה את חושבת", שאל אותי, "תתני לי את הטלפון שלך, כדי שאוכל להזמין אותך לדייט? אמיתי כזה, ארוחת ערב וסרט, או מה שתרצי. אני לא מקובע".

לא יכול להזיק, חשבתי. מקסימום הוא לא יתקשר. אפשר לחשוב.

נתתי לו. הוא הכניס את המספר לזיכרון של הנייד, ובנתיים הגענו אל מחוז חפצי. "זהו", אמרתי לו, "תודה על הליווי".

"את בטוחה שזהו?" עכשיו הוא סתם צוחק עלי, המניאק.

"לך מפה כבר", גירשתי אותו. "לילה טוב". ונכנסתי הביתה.

במקלחת, עת שטפתי מעלי את ניחוחות הפאב, הסיגריות, הצפיפות, ובעיקר את ריח הבדידות שזועק בפיקאפ באר מכל פינה, אמרתי לעצמי - יתקשר, יתקשר. לא, לא. אבל בכל זאת לא יכולתי שלא לחשוב על העיניים הירוקות שלו לפני שצללתי לתוך שינה עמוקה, נטולת חלומות. מעניין מה דנה ורוני יגידו של זה, היתה המחשבה האחרונה שלי לפני שנרדמתי, כשהן יבכו לי על הלב השבור שלהן אחרי סטוץ מפוקפק של לילה אחד, אני מקסימום איילל להן על האגו שלי שנפגע כי הוא לא התקשר. אני לא יודעת מה יותר גרוע.