יש ימים כאלה.

שהעייפות נמצאת בכולי. כמו מחזור הדם מביא אותה לכל תא ותא. וכל התאים מפהקים, משפשפים עיניים ונרדמים. אבל אני, אני עוד לא יכולה לישון.

וככה אני מתנהלת.

ישנה ערה.

ערה ישנה.

חיה את היום מבעד ערפל.

לא זוכרת מה עשיתי לפני שניה.

ככה מאבדים יום.

לא באמת. בזיכרון.

ומה שלא קיים בזיכרון כאילו לא היה.

מזל שקניתי ערסל (מה זה גדול ונח).

כמו קניתי זיכרון רך ונעים שיהווה אנדרטת זיכרון להיום.

הולכת להתערסל.

ומבקשת מפיית השינה שתפקוד את עפעפיי בשעה של הילדות הקטנות.

ואמא שלי היתה אומרת "אם את עייפה מדברים טובים אין לך זכות לקטר"