במיתולוגיה היוונית, ישנו סיפור שובה לב, על פיגמליון, שלא הצליח לאהוב אשה בשר ודם, על אף שנשים אינספור הפילו עצמן לרגליו.

במקום זאת, העדיף הפסל המחונן, כאקט של התרסה כלפי המין הנשי, לפסל את האשה המושלמת. ומספרת האגדה כי הפסל עבד יומם וליל עד אשר פיסל את היפה בנשים, וכל יום היה מתבונן בה ומתפעל מיופיה ומשלמות אבריה ומתקן כל פגם שרק יכול היה למצוא, מלטש ומחליק.

ולבסוף, קרה הדבר אשר לא ציפה לו. פיגמליון התאהב בפסל עד יאוש, מדי יום היה מתבונן בה, מחליף את שמלתה, מניח לרגליה מתנות קטנות או פרחים. אלא שידיה לא החזירו לו מגע ושפתיה היו קרות.

לעיתים רחוקות בחיינו מכירים אנו באמת את מושא אהבתנו. יש שדי להם במראה חיצוני כובש ויש רבים שנמשכים להומור מלבב או מתאהבים באפשרויות הרבות שכיסו וממונו של בן הזוג יכולים להציע. אחרים "מלבישים" על בן זוגם, את התכונות שהיו מבקשים למצוא בו. אידיאל של אישיות נערצת ונאהבת, אך המציאות היא שלא כך הם פני הדברים. האמת נגלית לנו ברגע של אכזבה, מגילוי התנהגות או דעה שאינם נראים לנו במקומם, או כאשר האהבה פשוט נגמרת, אך זוהי האכזבה הפרטית שלנו, שכן אהובנו, היה מאז ומעולם מי שהיה ודבר לא השתנה, לפחות מבחינתו.  נהפוך הוא- מלכתחילה אנו היינו אלו שעשו לו עוול והפכו אותו למי שאינו.
גם פגמליון התאהב באידיאל של אהבה ויופי. מדי יום היה מסתכל בפסל האשה הדומם ומדמיין שיופיה הפנימי  רב  הוא, כפי יופיה החיצוני.

גורלו של פיגמליון שפר עליו, שכן אלת האהבה, שהייתה ערה לנפשו המתייסרת, העירה את גלתיאה מדממת האבן, ויום אחד, כאשר נשק את שפתיה, החזירה לו נשיקה.

אך את המשך הסיפור איש אינו יודע. ניתן רק לקוות כי ציפייתו של פיגמליון לא נתאכזבה, וכי אכן היפה בנשים הייתה גם הטובה בנשים, ואולי בעצם, פיגמליון לא הקדיש לכך כל מחשבה, כי את אידיאל האהבה שלו הוא כבר השיג, עד העונג הבא...