| ערב תשעה באב.. מזל שגילתי את זה ברגע האחרון... שההשפעות המקדימות של הידיעה כי הכל סגור ואין שלום שם בחוץ נחסכו ממני. יצאתי מהסרט ואלס עם באשיר שהתאים בדיוק לאווירה העתידה לבוא.כבר למדתי להרגע ולהנות מהשקט הזה בחוץ, שאולי יתן לי הזדמנות להרהר קצת ולבטא ממה שעובר עלי בימים האחרונים. עשרה ימים עברו מאז ההופעה של מוריסי כאן בתל אביב, ובאופן מפתיע עבורי אני עדיין נרעשת מהמפגש. היה לי ברור שאני הולכת להופעה הזו ויהי מה... מחיר הכרטיס / חברים שותפים לעניין וכו'. להופעה הלכתי בסוף עם חברה נלהבת לא פחות מהמאורע המרגש. בדרך למופע בעודי רוכבת על קטנועי ומפזמת לי את מילות השיר פאניק... הסדרתי עם עצמי את עניין העלות בכך, שבעצם מדובר בארוע בסדר גודל של חתונה- שמים צ'יק, יוצאים מוקדם מהעבודה, מתלבשים יפה- (לפחות יותר מעניין ללבוש משהו נוח ובסגנון האייטיס האבודים), אלא שההרגשה שנלוותה לארוע היתה מרגשת באמת, והמוזיקה הפעם באמת תהיה טובה...(ולא נצטרך לשיר על לתלות את הדי. ג'י)... זוהי חתונה שאני באמת בוחרת ללכת אליה.על ההופעה, מי שהיה שם יוכל להבין על מה מדובר, ומי שלא... באסה לו.. ונכתבו לא מעט ביקורות חוויתיות, אז לא אכנס לזה. ואם כבר נפתח העניין הזה של מי שלא- אז בהזדמנות זו אשתף בתהיותי בנושא שהטריד אותי לא מעט. איך זה קורה??? זה לא שאין קהל יעד... אפילו אם הקהל שגדל על זה קצת התבגר ועל הדרך התברגן... כבר שמעתי תגובות שונות ומשונות- של כאלה שהודו בכנות שלא יודעים למה לא הלכו ומצרים על כך, על כאלה שלא רצו מפגש עם האגדה בטוענה שאגדות צריכות להשאר במקומן ובטח לא לפגושן לקראת גיל 50 מיוזעים ודשנים, ויש כאלו שאמרו שהם "כבר לא שם" שהשאירו מאחור את התקופה והמוזיקה שלוותה אליה. שיהיה. אותי זה ביאס . ניסיתי שלא לקחת את העניין באופן אישי, ושמחתי שאני מאלו שהיו שם. הנוסטלגיה שהגיע אחרי ההופעה כבר מושרשת עמוק במילות השירים שעדיין ואפילו יותר מצליחות לגעת כיום, המסרים הכנים והבלתי מתפשרים, וכמובן המלודיות הגאוניות...לפגוש את מוריסי בימים אלו, אני מודה, מפגיש אותי ומעמת אותי עם הזמן שעובר... הוא לא נראה אותו הדבר, מן הסתם ולא זז ובועט כמו שאז... ומה לעשות אף אחד לא, אפילו אני ; ) |