זה כל כך כואב שאני יכולה רק לכתוב על זה אפילו לא לדבר. היא ליוותה אותי חצי חיים ועכשיו היא עומדת למות.
שיחת טלפון רגילה לאמא, היי מה נשמע, כן אני באה בשבת, סופה כבר לא אוכלת, היא לא מזהה אף אחד ולא יכולה ללכת. אל תבואי להפרד ממנה כי היא לא תזהה אותך ועדיף שלא תראי אותה ככה. תזכרי אותה כמו שהיא הייתה.
מחר אנחנו לוקחים אותה לווטרינר. הסוף.
היא בת שש עשרה וחצי. מצאנו אותה בארגז ריק בין ההזעקות של מלחמת המפרץ הראשונה. קראנו לה סופה על שם המלחמה (סופה במדבר) למרות שכל חייה היא הייתה ההפך מסופה. היא תמיד העדיפה לישון ולהתפנק ולא לרוץ ולהשתולל. אני כבר כותבת עליה בעבר. היא עדיין חיה. אבל מחר בבוקר היא תמות. ואני לא מצליחה להפסיק לבכות.
|