ההלוויה ברמאלה-עצב ותמיהות
לפני כמה דקות(כתבתי את הפוסט אתמול, בשעה 20:00) חזרתי מההלוויה שהייתה למשורר הלאומי מחמוד דרויש,חזרתי עם עצב ויגון ,על פרידה מוקדמת מנכס לאומי שאין שני לו.שיריו ימשיכו ללות אותנו כל הזמן,אבידה גדולה לכולנו. נכון,זה לא הזמן המתאים להעביר דברי ביקורת,אלא להתכנס כל אחד מאיתנו בעצמו ולהתאבל...אבל לא יכולתי! קודם כל יצאנו מחיפה בשני אוטובסים (אחד של חד"ש ואחד של אלתגמוע),והדרך הייתה קלה,ללא עכבות ,עם כמה מסימני תמיהה,למשל החנויות בבתוניא היו פתוחות,ולא הרגשתי ביום אבל,או יום מיוחד. כשהגענו לראמאללה,התבקשנו לפנות לקסר-אלת'קאפה,ואז כשהגענו היה נאומו של אבו מאזן בעיצומו,הוא נאם באלמקאטעה ואנחנו רק שמענו את נאומו,היה מסך על אחד הקירות ,אבל נדם! למה היה קשה,שנתאסף כולנו באלמוקאטעה,ותהיה תפילה השכבה המונית, רק לאנשים מסוימים? אחרי שעתיים של המתנה,היו אלפים בקסר אלתקאפה,לא זכינו ללוות אותו ברגע האחרון,היה בלגאן גדול בהלוויה (למשל למה לא הועמדנו לאורך מסלול דרכו האחרונה,ואז נלווה אותו עם דגל פלסטין,נגיד לו כמה מילים אישיות) או,למשל לתת להמון לעבור ליד ארונו במשך כמה שעות לפני קבורתו,למה לא זכינו ברגע מרגש כזה,להיפרד ממנו בדרך מכובדת? הרגשתי שהחמצנו הזדמנות פז לתת למשורר את הכבוד הראוי,מסע הללויה יותר מכובד לאיש כמוהו... מחמוד!! אנחנו איכזבנו אותך,ונכשלנו בדרכך האחרונה: أريد جنازة هادئة، واضحة، وكبيرة ليكون الوداع جميلا وعكس اللقاء. فما أجمل حظ الموتى الجدد، في اليوم الأول من الوداع، حين يتبارى المودعون في مدائحهم. فرسان ليوم واحد، محبوبون ليوم واحد، أبرياء ليوم واحد.. لا نميمة ولا شتيمة ولا حسد.  |