ביום ראשון נוסעים לחופשה משפחתית- בן הזוג, שתי הבנות ואני, לרודוס. חמישה ימים של התנתקות מכל השאר וחיבור משפחתי מלא. בשבילי אלה גם חמישה ימים של ריצות ארוכות במיוחד, מפני שבחופשות אני רצה יותר. כמה שיותר. אז יש לי את החופש לרוץ ללא הגבלת זמן, בכפוף לשעות החום.

עם כל אהבתי הרבה למשפחתי, שעות הריצה הן השעות הכי טובות שלי, בחופשות ובכלל. אלה השעות של החופש המוחלט, של אהבתי הגדולה, של הספקת החמצן לנשמתי, של טעינת המצברים ליום שלם, של תחזוקת החיוך.

המזוודה פתוחה ואני מתחילה להניח בה ערימה של בגדי ריצה, חמישה סטים מלאים, ערימת גרביים, פאוץ' לזרוע, mp3 שדחסתי בו קבצים של טראנס סוחף, עוד סטים של ביגוד גם למכון כושר, בגדי ים, ורק אחרי כל אלה מגיע תורם של שאר הבגדים. מתחילה לארוז מוקדם כדי להספיק להשלים חוסרים מהכביסה, וצריך לשריין בגדים בארון לריצות של ששי ושבת שלפני הנסיעה... את נעלי הריצה אנעל בטיסה, מה שבטוח- בטוח...

אני כבר מצפה לריצה הראשונה שם. בכל נסיעה לחו"ל מקננת אותה ציפיה, להתעורר בשעת בוקר מוקדמת, לצאת לדרך שאינה מוכרת, לרוץ בנופים חדשים, לחוות דרך הרגליים את המקום, לגלות עוד חוף ועוד שביל, להשתדל לזכור את הדרך חזרה למלון, לפגוש בדרך את שאר הרצים, זרים ומקומיים, שויתרו בשמחה על עוד שעתיים שינה לטובת עוד אימון של שכרון חושים, לחזור למלון עם חיוך רחב, בתחושת "היי", ולדעת,שאחרי ריצה כזו, כל היום יזרום נפלא...
בינתיים נותרו לי עד לנסיעה אימון אינטרוולים מחר עם המאמן שלי למרתון, אימון משקולות עם המאמן לפיתוח גוף וריצת שבת מושקעת בהרי הכרמל עם שותפי לריצה, השכן שלא ישן (לא ישן מפני שהילדים שלו מתעוררים בלילות... אני ישנה מצויין, בעלי היקר מטפל ביקיצות לילה של הבנות).