סרטו האחרון של שון פן הוא סרט נורא ארוך ונורא מציק השחקן הראשי קצת דביל והסרט מלא בקטעים מוסיקליים שבהם רואים את הגיבור שוב ושוב נהנה מהטבע, לפעמים גם בהילוך איטי, הבנו... במרכז הסרט בחורצ'יק שהחליט להתנתק מהציוויליזציה ומתעודת הזהות בעקבות כשלים רגשיים וחוסר יכולת לסלוח למשפחתו על היותם בני אדם הוא יוצא למסע חיפוש עצמי כשהוא נחוש לא להיות תלוי בעולם שכולם חיים בו ולהתקיים מהטבע ובתוכו בלבד קודם כל, המסע של הבחורצ'יק הוא פריבילגיה של גברים בלבד והסרט חוגג את גבריותו המתפתחת ונופל לקלישאות צפויות כמו בחורה שמתאהבת בו מיידית...אבל זה לא משנה בסופו של דבר הסרט, על אף מייגעותו, מייצר איזושהי קינה לעולם שהולך ואובד, לטבע שנעלם בערים ולחופש שנעלם במסגרת החברתית ששולחת את ציפורניה עמוק יותר ויותר בתודעה ובחיים שלנו כך מתואר בקטע נפלא שבו הגיבור עובד בבורגר קינג באופן זמני כדי להרוויח קצת ולהמשיך, מנהלת העבודה מחמיאה לו על עבודתו אך מתריעה שלא יוכל להמשיך לעבוד בנעליים ללא גרביים...אלו הדברים הקטנים שמחסלים את החופש שאליהם אף אחד לא שם לב, המסגרת מעוורת. גיבור הסרט הוא גיבור מודרני, גיבור אנטי-קפיטליסטי שלא מעוניין במכונית חדשה פשוט כי הישנה שלו עדיין עובדת והוא אוהב אותה, שיוצא למסעו מתוך דחף ילדותי וקטנוני להראות לעולם שהוא יכול להסתדר בלעדיו ושוב ושוב הוא לא כל כך מצליח וכשהוא מצליח הוא נפעם. זהו גיבור שניתן להזדהות איתו כי הוא לא גיבור ולא אנטי גיבור, אין בו הירואיות משום סוג הוא כפייתי וקיצוני שזה בעיקר אנושי מאוד, האנושיות שמשתקפת בעיקר מהדמויות שהוא נתקל בהן בדרכו, כל האנשים שדואגים לו, היא נקודת החוזק בסרט החלש הזה. והמסע הטראגי שהוא נכנס אליו מרצון משקף רצון של כולנו לברוח מהדבר הכי מפחיד נכון להיום, החברה שאנחנו חיים בה. |