| בכל פעם שאני רואה אותם, עורי הופך חידודים חידודים, ורעד עובר בכל גופי. אני משתדל כבר לא להתרגש. משתדל להתעלם, אבל הרגשת הבחילה מציפה אותי בכל פעם מחדש. גם אני, כמו כולם בסביבתי, הובלתי בגיל שלוש אל החיידר. אבא פנה לרב, האורים ותומים של חיינו בכל תחום ושאלה, וקיבל את שמו של המלמד הגדול מכולם. נפרדתי מסינרה של אמא והובלתי לאחר כבוד אל המלמד, שהיה גם ראש הישיבה, הנכבד. הושבתי מול האותיות המתוקות מדבש, וכל אות שקראתי בשמה עשתה דרכה אל פי. הרגשתי אז על גג העולם. מסביב כולם משבחים את אבא על הצדיק העילוי, ואני בחושיו של ילד קטן, מבין ששימחתי את אבא מאוד. בתודעתי נצרבת הבנה מכוננת שככל שאקרא עוד ועוד, ככל שאתמיד בלימודיי, כך אביא שמחה אל ליבו של אבא, שלא זכיתי עד לאותו יום לראותו מחייך. השנים חלפו. המלמד פרש עלי את חסותו האישית, והאותיות הפכו עד מהרה למילים, למשפטים ולפילפולים. אמא התגאתה בבן יקיר לה, צדיק מושלם, שגדל מול עיניה להיות ילד יפה מראה 'כמו דוד המלך', ואבא, בחזה מנופח על בנו העילוי כבר החל פונה אל טובי השדכנים. כסף אומנם אין, אבל על הכל תפצה הבקיאות בכתבי הקודש. ואני בגן עדן. נסמך אל שולחנו של המלמד, הילד היחידי שלא ספג את נחת זרועו, מוקף במבטי קנאה, או מבטי שטנה, שבתמימותי הרבה לא ידעתי לפרש נכונה. ככל שחלף הזמן, עת התקרב יום הולדתי העשירי, התחלתי להבחין שמשהו במבטים שלהם משתנה. המבטים של שאר ילדי החדר, ושל בחורי הישיבה הסמוכה, שכולם כבר שמעו עלי, הפכו ממבטי קנאה למבטים מלאי רחמים. עיניים הושפלו כשעברתי, נערים הנידו בראשם כשראו אותי, יודעים דברים שאני עוד לא. מה הם רוצים? מה מנסות העיניים שלהם לאמר לי? יום ההולדת שלי הגיע, והמלמד, ראש הישיבה, ברוב כבוד והדר מזמין אותי אל חדרו לשיעור פרטי ומיוחד. ליבי מתרונן בקרבי. איך ישמח אבא ויתגאה כשאספר לו, שוב אגרום לו לחייך. ואמא. היא תספוק כפיה בנחת, תספר בגאווה לכל השכנות, על הצדיק שלה. אני פוסע מעדנות אל החדר. ומסביבי דממה. עיניהם של הבוגרים נעוצות בי והשקט מסביב נורא הוד. 'הם מקנאים' אני חושב, וליבי, משום מה, מתכווץ בקרבי. עיניו המחייכות של המלמד משכיחות ממני את הקורה בחוץ. הוא מחמיא, ומפליג בשבחי. הוא מרגיש כאילו אני בנו, כך הוא אומר, ומתקרב. עיניו מחייכות, מסתירות מאחוריהן מבט אחר ולא מוכר. פיו מתעוות בזווית מוזרה. אני חש בנשימתו והיא מואצת. 'כמעשה אב ובן', כך הוא אומר לי, הוא רוצה לחבק אותי, ואני מרגיש מוחמא ומפוחד. שמח על היותי כמו בנו, אבל משהו מנקר באחורי ראשי. והחיבוק מתהדק, והוא מלטף את שיער ראשי, את עורפי, את גבי. נשימותיו מואצות, ואני קופא. אבא מעולם לא חיבק אותי. לא כך. הוא המלמד הדגול. ראש הישיבה. דבריו אמת, ויודע הוא הכל. אבל למה הקול הזה בתוך ראשי? הרי אני כמו בנו? נכון? הוא ממשיך. ואני. אני כבר מפליג למחוזות רחוקים. בורח במחשבתי מהחדר, אל מקומות בטוחים. אל סינרה של אמא. 'מאמע, מאמע גיב מיר א יויך. איך וועל אעסען מאמע'. והקולות בתוך ראשי מהדהדים, גוברים, ואני מתכווץ והולך. והנשימות שלו גוברות. ואני מפחד. ופתאום שקט. נשימותיו נחלשו, גופו רפה, והוא מתרחק ממני אל כסאו, עומד בגבו אלי, עושה דברים לא מובנים, ומשלח אותי לדרכו. מחוץ לחדר הם מסתכלים עלי. המבט שלי נפגש במבטם, ועיניי זועקות, ופי שותק, והשיעור הבא מתחיל, עוד פרק, עוד פילפול, והמחשבות רצות בראשי. ואולי זה רק כי הוא כמו אבא שלי? ולמה הפנה את גבו אלי? למה התכווצתי כל כך? הרי הוא האורים ותומים, גדול הדור. האם פגעתי בו? האיש הדגול שלימד אותי? שבוע חלף. עייפתי מניתוחים, משאלות ללא תשובות, וקיבלתי את עצתו של ידיד שלחש בשקט באוזני: 'ובמופלא ממך על תדרוש'. עד שנקראתי שוב לשיעור פרטי נוסף בלשכתו. ושוב, אותו מבט, הליטופים, הנשימות, החיבוק. במופלא ממך אל תדרוש. הוא כמו אבא. אני כמו בן. זה נכון. הוא גדול בתורה. הוא יודע. ועוד שבוע ועוד שבוע, ובין פסוק לפסוק, בין מבטים למבטים, השיגרה נמשכת. עיני השואלות מול עיניו המחייכות. נשימותיו אל מול קיפאוני. ובמופלא ממך אל תדרוש. עד שהגיע זמן בר המצווה שלי. מתנה מיוחדת הוא הכין לי כך אומר לי וקורא לי לחדרו. כבר למדתי. נישמתי וליבי נשארים במסדרון הטחוב, כשקרני השמש החודרות בין חרכי התריסים עוטפות אותם בחמלה, וגופי, שכבר מזמן הפך לשלו, פוסע אילם וריק אל חדרו. שיחבק וילטף, רק שיעבור מהר. אבל המבט שלו שונה היום. הוא לא מדבר. רק מתקרב אלי. נשימותיו על כל גופי. הבל פיו מכווץ אותי. אני מנסה להיעלם ולא יכול. הוא מחבק ומלטף. נצמד יותר מתמיד, ואני מרגיש אותו קרוב כל כך. יותר מתמיד. כל אברי גופו אופפים אותי מכל עבר. ידיו נשלחות לפתע אל מכנסיי. אני מרגיש את גופי העירום, חידודים חידודים. בגלל הרוח? בגלל הקור? אני עוצם את עיניי, מעביר בראשי במהירות את ההפטרה והמפטיר. שומע אותו זז בחדר קרוב אלי. מתקרב נצמד. "ברכו את ה' המבורך" זז, מתפתל, מגפף, מתנשף "ברכו את ה' המבורך לעולם ועד" כולו סביבי מעלי מתחתיי. בי. בתוכי, בכאב מסמא של אבא אוהב "הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד". והקולות והריחות והמגע. וכשנגמר הכל, מבטו מלא רחמים ורוך. 'זה הסוד של שנינו'. והוא עוטף אותי במיני מילים מתוקות, מהדק את קשר השתיקה. והשאלות נעלמות לאיטן. מה הטעם בשאלות ללא תשובות. ומי יענה? המלמד? ועוד פעם ושוב, שבוע ועוד שבוע, שנה ועוד אחת, ואמא תוהה מדוע נפלו פניי, ואני מתרץ זאת בלימודים. "אני רוצה להיות רב גדול" אני מסביר, ואמא מחייכת. אומרת כי נחה דעתה, ומגישה עוד אוכל, כדי שאתחזק, ואוכל להמשיך וללמוד. "צדיק שלי" היא אומרת, ונדמה לי לרגע שיש מבט של ידיעה בתוך עיניה. ועוד פעם ושוב "ועל הכל ה' אלוהינו אנחנו מודים לך" והכאב המסמא, והריקנות, נישמתי המנותקת מגופי, ואני שמת מבפנים מסתכל על העולם ולא רואה דבר "כי אתה ה' טוב ומיטיב לכל", זה הנסיון, ואם אעמוד בו אזכה להיות רב גדול. נכון אמא? תני לי עוד קצת מקום אצלך מתחת לסינור. והמבטים שלהם, מחוץ לחדרו, השותפים הסמויים לכל נשימה, לכל מגע לכל חדירה וכאב. "יתגדל ויתקדש שמי רבא". איני יודע מה כאב יותר. ביקוריי הקבועים אצל המלמד הדגול, או שמא היתה זו הסטירה המצלצלת שכיבד אותי בה אבי, כשבאתי לשתף. כשלא יכולתי עוד לשאת את המשא לבד, כשהרגשתי שחיי אוזלים ממני לאיטם, ואני נמוג. שקוף כאוויר הבוקר. עילוי חלול, הכורע תחת נטל חלק נסתר זה בחייו, מחפש מזור, ובעיקר הסבר. מישהו שיבין, שיסביר, שיושיט יד מנחמת. בזהירות דיברתי. שוקל מילותיי בקפידה, אך אבא, כאילו הבין מייד, קם ממקומו, עיניו רושפות, והנחית על לחיי סטירה מצלצלת. שנים אחר כך עוד הרגשתי את לחיי בוערת, מאותה סטירה. ואבא, מתוך שלא לשמה בא לשמה, החזיר אותי לחיים. מתוך העלבון הצורב, עלתה בי ההכרה, שגם אבא שותף לדבר עבירה, ואני נותרתי לבדי בעולם, מבלי איש להישען עליו. האם נגזר עלי עד עולם לשמש את המלמד, ולספק את יצריו האפלים? הסטירה, כאיבחת סכין, כמו שיחררה בלמים אין ספור שכבלו אותי, ועוד באותו הלילה, כשכותנתי בלבד לגופי עזבתי. משאיר מאחורי את העולם ההוא. לאט לאט קילפתי מעליי את שכבות חיי הישנים, עוטה על גופי ונשמתי, חיים חדשים. בונה זהות חדשה, עולם חדש, וחברים חדשים שאינם משפילים מבט. מודה לאבא מדי יום על שהעיר אותי מאותו חלום בלהות, בטוח שנישמתי נקיה. אבל כוחות גדולים ממני מושכים אותי חזרה אל מחוזות ילדותי. אני חוזר בהחבא למקומות, למראות, לחוויות. עומד בין הצללים, ומתבונן בהם. רואה ואינו נראה. עומד ומסתכל על חיי הקודמים, וחוזר מפורק לביתי החדש ומבטיח לעצמי שלא לחזור, אבל חוזר, כאילו כח קמאי שולח אלי כבלים נסתרים ומושך אותי לשם. שוב ושוב. ואז, יום אחד, כשהכבלים משכו אותי שוב, ראיתי אותו. בינות לצללים. יפה מראה. פאותיו מתארכות וחתימת זקן ראשונה מתחילה לצוץ על לחייו. והוא יוצא מן הישיבה. מת מהלך. ועיניי נמשכות אל עיניו. ועיניו הכבויות שלוכדות אותי במבטן מספרות את סיפורו. את סיפורי. והוא מביט. ואני יודע שהוא מבין שאני כבר יודע, וגופו המת נושא אותו ממני והלאה. קם לי יורש. |