אילו היה ביסוס מדעי להנחתי שבכותרת, היה אפשר לקרא לדפוס הפעולה - פרדיגמה. והישגי הספורטאים הישראלים באולימפיאדה בבייג'ין, מוכיחים שהנחתי יש לה על מה לסמוך.

שום ממשלה ישראלית, מאז 1948, לא השקיעה דבר - לא ממון, לא אמפטיה, אפילו לא תשומת לב מזערית - בספורט בישראל. כל מה שקיים כאן בספורט מורכב משני דברים. הראשון: רצון טוב, התלהבות, תמיכה כספית, אהבה למקצוע ממקצועות הספורט, מצד קומץ נערות ונערים או נשים וגברים צעירים, שעושים הכל בהתנדבות מתוך אהבה לספורט. השני: כמה אלפי, לכל היותר עשרת אלפים שאוהבים כדורגל וכדורסל וקונים כרטיסים לתחרויות כדורגל וכדורסל. כל הממשלות עומדות מהצד ובמקרה הטוב יואיל ראש ממשלה להתקשר אל ספורטאי שהביא כבוד לישראל בהישג בקנה מידה אירופי או עולמי. במקרה הרע: תקפוץ שרת החינוך אל דוכן מקבל מדלית זהב באולימפיאדה, גל פרידמן, כדי לגנוב מעט מן התהילה שלה זכה גל במאמציו האישיים, ללא כל תמיכה מן הממשלה.

דבר מבחיל הן הציפיות והגערות מן הציבור הישראלי בכללותו, שמצפה ללא כל הצדקה להישגים ומדליות מנערים ונערות שעושים הכל בהתנדבות, ללא כל תמיכה חומרית ומורלית מאותו ציבור הצמא כל הזמן להנות מן ההפקר ולא תובע ברצינות ממשלותיו לתמוך בספורטאים. ומי שכמוני מקשיב לפרשנויות של עדת פרשני הספורט התובעניים ללא כל הצדקה - יכול לקבל רק בחילה קלה.