רציתי להיות התלמידה הכי טובה בכתה. כשהייתי כזו- רציתי להיות התלמידה הכי טובה בשכבה, ובהמשך בכל ביה"ס. באוניברסיטה התברר שיש טובים יותר, או משקיעים יותר.

רציתי להיות השחיינית הכי טובה. זה עבד עד לשלב נבחרת הילדים, שם כבר היו טובים יותר.

רציתי להיות שחקנית הכדורגל הכי טובה בשכונה (לא היתה שום בעיה, לא היו בנות נוספות שבעטו בכדור).

רציתי להיות כותבת השירים, הסיפורים והדיקלומים הכי טובה. בשלב מסויים חדלתי מכתיבה.

אחר כך רציתי להיות הכי מקובלת בכתה (אז רציתי...)

בהמשך רציתי להיות הכי רזה. למשך כמה חודשים הצלחתי, עד שכמעט הרגתי את עצמי.

ואז רציתי להיות הכי יפה. או הכי בלונדינית. או הכי נאהבת.

ורציתי להיות עורכת הדין הכי טובה (לך תגדיר מה המשמעות ומי קובע...)

ורציתי לרוץ הכי מהר (נילי אברמסקי והיילה סטאין, תירגעו, זה לא יקרה)

ורציתי להיות הכי טובה בדחיקת משקולת כנגד החזה בין הנשים (הצלחתי בתחומיו של מכון הכושר השכונתי, אבל ורה האלופה מתאמנת במכון אחר...)

ואפילו רציתי להיות בת הזוג האידיאלית (אני כזו, פשוט אף אחד לא הבחין בכך עד היום, כולל זה שטרח להתחתן איתי)

ובחיי שרציתי להיות האמא הכי טובה (הבנות שלי טוענות שאני כזו, אבל אני יודעת שאני רחוקה מזה אלפי שנות אור)

ורציתי להיות הכי מאושרת. נדמה לי שכאן זה עדיין אפשרי, אני כבר בדרך.

בחלוף השנים התחלתי להשתכנע, שאם "הכי" אינו אפשרי, וברוב המקרים הוא אינו אפשרי, נשנה את השאיפות ל"מספיק טובה".

אז אני אמא מספיק טובה (טוב, אפילו זה לא, אני נושאת על גבי שק של רגשי אשם שרק הולך ומתמלא), נדמה לי שאני עורכת דין מספיק טובה, אני מתאמנת כדי להיות רצה מספיק טובה (מרתון זה מספיק טוב?), נאבקת בברזלים כדי להיות משקולנית או בודי בילדרית מספיק טובה, ואיני חדלה מלהסביר לבן זוגי איזו בת זוג נהדרת אני...או לפחות מספיק טובה, נדמה לי :)