סתם! ווינסטון הוא בכלל לא רופא. והשם האמיתי שלו הוא בכלל לא ווינסטון. אבל כשאנחנו נפגשים, הוא מספר לי סיפורים ארוכים. זה יכול להיות עלילה של ספר שהוא קרא בשפה שאף אחד אחר לא מכיר, או סרט שהוקרן לאוויר של אולם ריק, חלום שהוא חלם לבדו או משהו שסיפר לו אלמוני ברכבת. 

היה זה יום ט"ו באב בשנה שעברה. יום זה לא מצא אותי בין המחוללות בכרמים. אוה לא. הוא מצא אותי שותה כמו סוסו של מינכאוזן מבקבוק של יין לבן יבש. ואז, הוא נגע בזרועי והציע לי ווינסטון (מכאן, השם). זרועי נשלחה איטית ואצבעותי שלפו סיגריה. פלג גופי העליון נד בחן-חן לך, ווינסטון והוא הצית לי. שאפתי ונשפתי ארוכות ועשיתי עצמי כאפרכסת.

...האלמוני שהתיישב לידי ברכבת, הסיר את כובע הקסקט ושיטח כמה שערות על קרחתו הסמוקה. לידו על המושב היתה מונחת חבילה שנראתה כמו תמונה או ציור בעטיפת פצפצים ושכבה מגנה של נייר חום. סביב השוליים, הודבק בקפידה סרט ברווחים מדודים ושווים. חיוך קל קישר בין החבילה לבין בעליה, אושר מסוים זרם בינו לבינה. ניכר היה שעצם הימצאותה לידו הסבה לו עונג. הוא הקיף בזרועו את פאתה העליונה כשהרכבת החלה לנסוע. ראיתי שהוא מת לדבר אז עשיתי עצמי כאפרכסת.

...הבובה הזאת... לא תאמין חביבי. כמעט שקניתי מה שתכננתי. היה לי טיפ רציני ממישהו. זה נראה כמו הדבר האמיתי. העתק מדויק של הורנבלואר. מירוץ סוסים. המקור נגנב עוד בחמישים ושתיים מתערוכת חוץ של המטרופוליטן יחד עם ציור של ריינולדס. אמרתי לעצמי שבטח אנשים יחשבו שהציור הגנוב צף סוף סוף אל פני השטח. כמעט ששים שנה אחרי כן. הא. שווה מאות אלפים. אולי אפילו מיליון. בתור סוחר באומנות אני מבין בזה. והאיש שעמדתי לקנות ממנו את הציור, מר רבינס, רצה למכור לי בזיל הזול, אני חייב לציין. עשרת אלפים. הוא גאון. זייפן גאון. מרמברנט עד מאטיס - אין סגנון או טכניקה שהוא לא יכול לחקות. זה לא שהוא נוכל. אנשים יודעים שהוא מוכר רפרודוקציות. יש לזה שוק לא רע. גם מוזיאונים מעדיפים לפעמים לתלות את החיקוי ולשמור את המקור בכספת. הוא עד כדי כך טוב. כמעט קוריוז. הרי אנשים תולים בבית גם פוסטר דהוי שהם קונים בחנות של הכל בדולר, אז מה אכפת למישהו שהוא סנוב, אם יש לו חיקוי טוב של רנואר? ככה הוא יכול להרשים את המכרים שלו. בקיצור, אתה מסתובב אצל הבחור הזה בסטודיו, אתה חושב שאתה בלובר. בחיי. הייתי שם שלוש שעות. כאילו עשיתי סיור מזורז בהיסטוריה. הרבה פְלֶמים יש לו. הוא מת על ואן דייק. אני לא כל כך. אתה בטח מתפלא, אבל למדתי הרבה בשביל להיות מומחה בתחום. יכולתי להיות מרצה לאומנות אבל אין מזה כסף. בקיצור, ראיתי שיש בקצה הסטודיו דלת סגורה. שאלתי אותו מה יש שם. נראה היה לי שהוא לא רוצה לדבר על זה. ניסה לשנות נושא. זה עורר כמובן את סקרנותי. חשבתי שבטח מעבר לדלת יש חדר שבו הוא שומר את הציורים המיוחדים. אולי המונה ליזה אולי איזה רפאל. עשיתי את עצמי לא מתעניין בצד ההוא והקשבתי בנימוס להסברים על סדרת ערימות השחת של מונה. הוא הוביל אותי בזרועי הרחק מהדלת שעמדה דוממת כמו ספינקס השומר על סודות. לקח לי רק רגע אחד לחמוק ממגעו ולעבור במהירות את החדר ולפתוח את הדלת כדי לגלות מה הוא מסתיר שם. אהה! היו שם ציורים רבים על הקירות, וגם על כנים במרכז החדר. אך לא היה שם שום דבר שהכרתי. רבינס כבר עמד שם, נבוך, כמי שגילו את ערוותו בציבור. שאלתי אותו מי הצייר. איך זה שאני לא מכיר כזה כישרון? הסגנון היה מיוחד, חודר אליך בעוצמה שלו. הייתי אומר שהיה שם עומס אבסטרקטי, גודש של אלמנטים בקומפוזיציה שברירית על גבול הכאוס המוחלט, עם מספר נקודות עוגן שהחזיקו במתח מוחשי למחצה את המומנט שלפני התמוטטות הצורה. רבינס התקרב לכן הציור שהתבוננתי בו, נשא אותו בידיו והפך אותו כשהוא מפנה אלי את צדו האחורי. הוא גמגם משהו. התקרבתי אליו ועשיתי עצמי כאפרכסת.

... אלה ציורים פרטיים. אני מצייר אותם לעצמי. לא בשביל להראות לאף אחד. זה פשוט מה שעולה לי לראש. סתם מבפנים... לא. בשום אופן. אני לא מוכר אף ציור מהחדר הזה. אדוני, בבקשה... תקנה את ההורנבלואר שרצית. ציור מעולה ונדיר. בחרתי אפילו את הנייר שיהיה כמו זה של המקור. אדוני. אפילו לא בשניים עשר אלף. השתגעת? זה יותר כסף מההורנבלואר! חמישה עשר אלף בשביל ציור של מישהו לא ידוע? אתה מדהים אותי, אדוני. זה מחמיא לי מאוד. תן לי לעטוף לך את הציור.

...הציור הזה... שווה יותר ממהורנבלואר. הרבה יותר. חכה, כולם עוד ישמעו עליו. 

...טובל בחיוך מאושר התבונן האדון שישב לידי דרך החלון. כשהגענו לויסבאדן, הוא נפרד ממני לשלום, נופף בקסקט וירד. הרכבת החלה לנסוע כשדלת הקרון נפתחה לרווחה. האיש שנכנס היה מבושם קצת ועליז. תמך בו מאחור הקונדוקטור והושיב אותו. הוא הביא אותו כנראה ממזנון הרכבת. שם מכרו בירה גרמנית מעולה. תחת זרועו הוא החזיק חבילה, נראית כמו תמונה או ציור ועטופה היטב. בסגנון קפדני שכבר זיהיתי. כשהתיישב, טפח על ברכי בידידות ואמר שמגיע לו מזל טוב. ברכתי אותו, כמובן. הוא נראה מת לספר את הסיפור שלו. אז עשיתי עצמי כאפרכסת.

...אוה לא. אמרתי לווינסטון ונופפתי כמוחקת לוח דמיוני. אל תספר לי את כל הסיפור הזה שוב. הבנתי. הבנתי. גם לו קרה בדיוק אותו דבר. בְּלָה, בּלָה, בּלָה.  ווינסטון התעקש שממש ממש לא ונראה נעלב. וגם מבולבל. ובעיקר נעלב. אז טפחתי בידידות על כתפו וביקשתי ממנו שיזמין עוד בקבוק יין לבן, הרמנו כוסות ושתינו לחיים. כשסיימתי כוס אחת, מזגתי לעצמי כוס נוספת של יין צונן ושוב עשיתי עצמי כאפרכסת.