מאז שהצטרפתי לקפה ניסיתי להבין מה מושך כל כך ברעיון הרשתות החברתיות ולמה אני משקיעה כל כך הרבה מזמני בשיטוט, קריאה, כתיבה, מחשבות על רעיונות לפוסטים וצ'יטוט. סיקרן אותי לגלות שיש אנשים שזה ממש לא מדבר אליהם, ואחרים שעושים את זה באובססיביות חסרת מעצורים.
והיום צצה לי מחשבה בנושא:
הרשתות החברתיות הן בשביל משתמשי האינטרנט, כמו הטלויזיה לסלבריטיז.
בעידן תקשורת ההמונים, שמה שמייחד אותה בעיקר היא תקשורת חד כיוונית ממקור יחיד אל רבים, אנשים שחשקו בתהילה ופרסום, היו (ועדיין) צריכים להשקיע הרבה משאבים על מנת לקבל זמן מסך ולהישאר בתודעת הציבור. רק בעלי ממון ובעלי אינטרס העסקי שהפרסום יפה להם יכולים להרשות לעצמם לשמר מצב זה, ולכן הסלבריטיז של עידן הטלויזיה הם פוליטיקאים, אנשי תעשיה בכירים וכמובן טאלנטים למינהם. השאר, גם אם יגיחו לרגע, פשוט לא ישרדו לאורך זמן.
בעידן האינטרנט, אנחנו הסלבריטיז והרשת החברתית היא המדיום. האפשרות קיימת, לא כרוכה בהון. אנחנו רק צריכים לרצות אותה - לרצות להיות מפורסמים.
כנראה שהרצון הזה טמון ברובינו, ואנו אכן לוקחים את ההזדמנות. מי ביתר הצלחה ומי בפחות. נתחיל דווקא באלה שלא רוצים להיות מפורסמים: במקרה הטוב - הם ביקרו פעם ברשת חברתית, אולי היו חברים תקופה, ופשוט לא הבינו על מה המהומה. זה לא מעניין, התכנים לא ברמה, גוזל זמן. בקיצור, הם פשוט לא מתחברים לזה (תרתי משמע). האמת, היום אני די מקנאה בהם.
נעבור לביישנים: גם הם חסרי יצר פרסום, אך לא רוצים להרגיש בחוץ - פותחים כרטיס, שמים (או לא) תמונה, פרטים אישיים במשורה, ומחכים. הם כנראה הנתח המשמעותי ביותר מכלל המשתמשים בקפה ובאנלוגיה - הם צופי הטלויזיה. קוראים ומתבוננים.
מי מהם שיתחיל להגיב לתכנים - עבר שלב. הוא הופך להיות מעורב לייט. כך נוצרת למשתמש סיבה נוספת להגביר את פעילותו באתר - לבדוק האם הגיבו למה שכתב, האם שלחו לו דואל, אולי איזה צ'ט סתמי לפני השינה. לכאורה עניין קטן, שעושה את ההבדל המשמעותי בין תקשורת ההמונים לאינטרנט - האינטראקטיביות.
בשלב הבא נמצאים אלה שקופצים לביצה ומתחילים להוסיף תכנים: תמונות, וידיאו וכמובן פוסטים. כאן מוצא את עצמו המשתמש בסחרחרה בלתי פוסקת. אני למשל (ברור שזה רק אני...מה פתאום אתם?), אחרי פרסום פוסט, נשארת מחוברת לאתר, בודקת כל כמה דקות: את מספר הצפיות, התגובות, הכוכבים ומי ביקר אותי. אח, הרגשת הסלבריטאות במיטבה. משכרת וממכרת. ואויה, למרות שקיבלתי את רגעי התהילה שלי, אני רוצה עוד. מה שיוביל לפוסט או לתמונה הבאה, וחוזר חלילה. אני הסלבריטי (הסלבריטואל?) בגרוש. מביש משהו. מה שמביש הוא הידיעה שיש לי מכנה משותף עם רודפי התהילה. ואני לא ידעתי שאני כזאת. אולי קיויתי שאני לא כזאת. לצערי התבדיתי. ועוד לא התחלנו לדבר על זה שלא כל כך ברור מה יוצא לי מזה (לא כסף, שורף הרבה זמן ואנרגיה...), מה שלא מרסן את יצר הסלבריטאות שלי.
אז כן, יש כאלה במצב קשה ממני (והכל מנקודת מבטי). אלה שיודיעו קבל עם ועדה שהם כאן למען התהילה, הידיעה שהם מוּכּרים, מוקפים חום ואהבה בכמויות (וזהו עוד קריטריון משמעותי של סלבריטיז - כמות), ואפילו אם הם לא יודיעו זאת בראש חוצות, הסימנים הכמותיים פזורים בכל מקום: אגירה בלתי נלאית של חברים, העלאת פוסטים בקצב מסחרר, שליחת דואלי ספאם לחבירטואלים כדי להודיע להם על תוכן חדש שהעלו, וכמובן תגובות ופיזור כוכבים כיד המלך שקושרים את המגיבים אליהם לכוכבים ותגובות נוספות. לאלה יש בעיקר הרבה מאוד זמן פנוי. ומה יוצא להם מזה: הידיעה שהם לא לבד על הגלובוס, שמכירים אותם, שיודעים עליהם, שרוצים בקשר איתם - כל הזמן (לפחות כל עוד הם ממשיכים לשווק את עצמם לדעת). אקרא להם מפריזי התהילה.
לא במקרה, הכינויים בהם השתמשתי בעלי משמעויות שליליות. אני מגנה את התופעה. מגנה ונכנעת לה.
לסיכום, מה היה לנו כאן? וידוי של סלבריטאית בגרוש שמוטרדת מהתנהגותה האישית ועוד יותר מהמשמעות של התופעה לחברה שלמה ולדור העתיד. |