היום בו הבנתי שהתבגרתי...

12 תגובות   יום שלישי, 19/6/07, 00:18

מה שלומך יוד?

המצב מעורער. עזוב מדינית, עזוב כלכלית, לא מעניין. בשביל זה יש תכניות רדיו בבוקר.

לקבל ביום אחד שתי כאפות כאלו לפנים, זה לא נעים. אתה מצפה שזה יגיע אולי ביום הולדת, ביום שאחרי החתונה, או הברית של הילד. לי זה קרה סתם ביום ראשון. יום של שתי תובנות ששינו לי את החיים, לבלי שוב.

 

היום בו הבנתי שהתבגרתי היה יום ככל הימים. חזרתי מהעבודה טרוד כרגיל בעניינים שלא צריכים להטריד,שרפתי את השעתיים שהיו לי ללמוד בחוסר מעש מביך שהיה מבייש גם מוסדות גיריאטריים. עד שיתחיל המשחק. ירון היה צריך להגיע כל רגע ואני מריץ לי פלייליסטים שטחנתי עד דק ב-18 השנים האחרונות. ביטלס. ברירת מחדל תמידית כשכל ההורדות נמאסות.אחרי ה shins, stereophonoics, pink floyd וכל השאר, צריך לחזור לשפיות.

פתאום זה היכה בי. אני אוהב את פול !. כלומר, לא בצורה הזאת. לא שיש משהו רע בזה. או בפול. אבל אחרי שנים של תהיות וחוסר החלטיות הגעתי לזה. פול הוא החיפושית האהובה עלי. רגע אמיתי. 

השאלה הזו היא שאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו בכל עת. תעיפו ממני את יאיר לפיד ו"מיהו ישראלי בעיניך?". תשכחו מה"חיה שמתחילה באותה אות". אם אתה רוצה לדעת משהו על מישהו, טוב, אם אני רוצה לדעת משהו על מישהו, זו השאלה שלי. מי החיפושית האהובה עליך. לכאורה - 4 אופציות. רק 2 מהם בחיים, שזה בכלל מקל על הבחירה. אבל יש הרבה באמצע. ההתמודדות עם השאלה יותר חשובה מן השם הסופי.

אז אצלי זה היה קצת מורכב, כמו כל דבר בעצם. בהתחלה - גילאי 9-12, זה היה פול, ללא ספק. אלו השירים שאהבתי. בחטיבה, התחילו השאלות לעלות. מי אני?  מה אני? זהו בעצם. עם השאר הסתדרתי. אז ג'ון נכנס לעניינים. פסיכדליה לפנים. כשהייתי כבר מגובש עם עצמי - פתאום ג'ורג' נכנס לעסק. את השבוע שהעברתי בליברפול בעקבות לוחמים, חתמתי עם יתרון קטן של האיש השקט, הציניקן, הקטן בחבורה, שלא פעם רדו בו עד שמאס. אולי בגלל שהוא מכולם הכי הזכיר לי אותי באיזשהו אופן. שנות בחרותי היו מהולות בתנודות אינסוף בין השלושה הללו. לרינגו, אני מודה, אף פעם לא הגעתי. ניסיתי, אבל בעיקר כדי להיות מיוחד. הפסקתי עם זה מהר מאוד.

שנים נתתי לעצמי לא להחליט, לקחת בקלות את חוסר ההחלטיות. ודווקא כאן ירדה עלי ההארה האחרונה: זה תמיד היה פול. שהתאמץ להחזיק את כולם, שהיה הכי עקבי, שבאמת הבין שמה שהוא עושה יישאר כאן לנצח. אז הוא היה קצת חרא של בנאדם לפרקים. אבל הוא החרא שלי. עמוק... 

עם התובנה העמוקה הזו פתחתי את הדלת וירון הגיע. התחיל המשחק.

ריאל מדריד- ברצלונה. את ברצלונה אהדתי כל חיי. בגלל קרויף, ולא בגלל מראדונה, בגלל גווארדיולה, ולא רומאריו. בגלל אינייסטה ולא רונלדיניו. את ריאל מדריד שנאתי כל חיי.

היהירות והזחיחות, ההתנשאות והצבע הלבן הבוהק - כולם עשו לי רע.

מהרגע בו טיפטפה טיפת השכל  הראשונה לראשי והתחלתי לאהוב כדורגל, ידעתי שקבוצות אני לא אחליף, ואני אלך עם הלב.

התחלתי עם ליברפול, הוספתי את בארסה. צהלתי בחמש אפס בעונה הגדולה, בכיתי בחמש אפס בעונה שאחריה. כמו שצריך.

באותו יום ראשון גם הכאפה השניה הגיעה. החלפתי קבוצה. עברתי צד ומכרתי את נשמתי לשטן.

כל מי שחולה בחיידק יבין את המשמעות. קבעו לי דייט עם אלוהים, ואני לא אשמח לשמוע את מה שיש לה להגיד לי.

מצאתי עצמי מייחל לנצחון לבן, לחגיגה במרכז מדריד. זה לא אני, זה מישהו אחר. מי אתה ומה עשית לקוב.

גם כשירון הלך נשארתי לבדי בחדר עם בוגד עלוב. בעיקר בוגד בעקרונות, וזה אכל אותי מבפנים. עמוק ...

שני אירועים שונים גרמו לי להבין שהתבגרתי באותו היום.

האחד, לסתום את הגולל על ויכוח רב שנים, ואולי בעצם חזרה למקורות, לאהבה הראשונית. השני, במידת מה הפוך - נטישת המקורות, ולו למשחק אחד בלבד, ופתיחת ויכוח חדש.

 

ואולי אני לא צריך להתבייש בזה? חלק מהסיבות לנטוש את פול מלכתחילה היו שהוא לא מספיק מחתרתי, שהוא מתוק מדי (שטויות במיץ). האם אני עכשיו בפוסט-טרנד?

אולי מותר לי ללכת איתו עד הסוף, למרות הכל? 

אולי, מותר לנו להחליף קבוצה מתישהו בחיים (שוב - למשחק אחד...באמת שאני לא כזה נורא) אם אנחנו מרגישים משהו חדש בלב?

אולי אני ארשה לעצמי להיות אמיתי עם מי שאני? כמו בחור מבוגר?

 

Too many people going underground,
Too many reaching for a piece of cake.
Too many people pulled and pushed around,
Too many waiting for that lucky break.

 

כך נפתח אלבום הסולו הטוב ביותר של פול, RAM. השיר מכוון כמובן לג'ון והאוונגארדיסטים למיניהם.

לא חייבים להיות מיוחדים כל הזמן. מספיק להיות אמיתיים.

דרג את התוכן: