כמה מפחיד היה לחצות את הערב את הכביש במעבר החצייה. שני ילדיי לפניי כשהגדול מוליך את עגלת פעוטתי בת השנתיים. אני עוקבת אחר צעדיהם בעיניי ומפגרת אחריהם בצעד וחצי.
לפתע , מונית חוצפנית, מתחרטת ביציאה אל הצומת ועושה רוורס אל עבר מעבר החציה. ראשו של הנהג הפזיז מופנה לצד השני ובשניות מבחינה אני שברור שהוא לא רואה ילדים מאחוריו. הם נמצאים כעת בשטח המת של ראייתו והוא בשלו – נוסע לאחור.
הוא אינו מבחין שפגוש מכוניתו כמעט ונוגע בעגלה של בתי הקטנה העולצת משמחת הרחוב. הוא עסוק הנהג, הוא מפטפט עם הנוסעת שלו. הוא לא מביט אל הכביש שהיה ריק קצת לפני, ועכשיו מלא בחיי.
אני צועקת – תיזהר ! אני צורחת – תעצור! ודוחפת במהירות את שניהם קדימה.
והוא, הנהג לא חש כלל היאך בשניות כמעט כיבה אצלי את האור.
יחד עם כעסי המהול באימה אני מטיחה בו – תראה איך אתה נוהג, ילדים..מעבר חציה...מסתכלים...
נהג המונית מביט אליי אדיש ולאקוני ופולט, "פוסטמה אחת, חבל שלא עליתי כבר על כולכם...."
בתמונה למעלה: החצוף שניות אחרי הטראומה כשהוא מתחמק מזירת האירוע. אני מצלמת בידי האחת ובידי השניה מחבקת את בני המבוהל. |