תובנות שעלו לי מהספר הנפלא: "האינטליגנציה של הארוטיקה"

חיבור מול נפרדות

אינטימיות מול תשוקה.

כשישנה אינטימיות, נוצר חיבור ולהיפך.

אנחנו כל הזמן שואפים לבלות זמן ביחד, לגעת אחד בשני, להתחבר למחשבות, לרצונות, לדעת כמה שיותר.

וכשנוצרת אינטימיות - החיבור הוא מדהים, פיזית ונפשית.

בשלב מאוחר יותר כשהחיבור מושרש ואנחנו מהווים יחידה זוגית, נוצרת בעיה - התשוקה הפיזית מתעמעמת.

אומרים ש"החיים קורים" ודברים משתנים.

אבל מה שבעצם קורה זה שאנחנו כבר לא שני נפרדים שמתחברים, אנחנו זוג מחובר שמתחבר כל הזמן ולאט לאט  הרצון להתחבר נעלם, הגוף לא מגיב כמו בהתחלה, כשהיינו שני נפרדים שהתחברו.

אז מה עושים?

תוחמים את האינטימיות.

קובעים ימים של התנזרות אחד מהשני (לא סתם "המציאו" את שבוע הנידה בתורה..).

מגדירים את עצמינו, את הזהות שלנו העצמאית, עובדים על המודעות העצמית, מתעניינים בתחומים שונים וחדשים. בקיצור מתרגשים מעצמינו.

הרי אנחנו לא חצאי בני אדם שמסתובבים בעולם מחפשים את החצי השני שלנו. אנחנו שלמים שמחפשים ידידי נפש שאיתם נוכל לקשור קשרי זוגיות להתפתחות האישית.

וכך מתוך אותה נפרדות, תוצת שוב התשוקה,

 והסוף זה מכבר ידוע...

אשמח לשמוע את דעתכם בעניין.