אנג'לו אמר שיוון זה בכלל לא בוזוקי וצלחות ששוברים. אנג'לו אמר שזה גם לא אתונה ועתיקות.

"ובכלל", אנג'לו אמר, "את יודעת שביוון יש את הקניון הכי עמוק בעולם?!?"

לא. באמת שלא ידעתי. אז נסעתי לראות.

קודם, הסתכלתי בגוגל, כמובן. כי היוונים האלה, אי אפשר לדעת אם לקחת אותם ברצינות או לא.

אז היה שם קצת סיפורים על כפרי הזגוריה האפורים ועל הגשרים שבנו שם התורכים ובמיוחד על תורכי אחד שהקים שם ממלכה לעצמו ובסוף נאלץ להמלט משם בבגדי אישה.

נשמע מעניין.

וכאמור, נסעתי. קודם אתונה, אחר כך עם רכב צפונה צפונה, ביואנינה , עיר חביבה על שפת אגם עוד יותר חביב, התעייפתי וישנתי בצימר של בחורה אחת, שהיתה בטכניון כמה שנים, אז דיברנו אפילו עברית.  

אחר כך הגעתי לזגוריה.

בכבישים עקלתוניים, עם סיבובים שלא נגמרים, מטפסים ומטפסים. ואז, בגובה של כ - 2000 מטרים, פתאום אפשר לראות אותו. את האפיק של נהר הויקוס, אי שם למטה. יש שם מדף סלע, שעליו אפשר לשכב ולראות כמה עמוק הקניון הזה. בקושי שתי משפחות של יוונים הגיעו לשם, במהלך השעות שבהם צפיתי , מוקסמת, בתחתית הערוץ. וכן -  השקט הופרע גם על ידי צווחות של ציפורי טרף. וזהו. עולם אחר.

היה קשה לעזוב את המקום המופלא, אבל התחיל להחשיך וחיפשתי כפר. 

כל הכפרים שם בנויים מאבן אפורה ונראים כאילו הרגע זורבה יצא משם. אחרי שמצאתי מקום לינה, אצל אמא ושתי בנותיה, עם חלון שצופה אל הערוץ, התחלתי לברר מה עושים עכשיו.

בבוקר, יצאתי לדרך, לא לפני שהזהירו אותי מהדובים שעדיין מסתובבים שם  חופשי למטה ( אגדה מקומית??!) 

יש כמה מסלולי הליכה מלמעלה למטה ואחר כך שוב למעלה. אני בחרתי בזה של השש שעות.

בין עצי ענק, אורנים ואלות בדרך כלל, אבל גם תאנים ודולבים ועוד כמה מיני עצים לא מזוהים, יורדים ויורדים ויורדים. בדרך, ראיתי יווני אחד, עם טרנינג וכפכפים, שירד בריצה ואחר כך גם חזר. בריצה. חייכנו בהלוך ואחר כך גם בחזור.  בין לבין הוא דיבר יוונית עם החברים שלו שנשארו למעלה וצעקו לו מיני צעקות.

אחר כך השתרר סוף סוף שקט ואז - הרמתי  את הראש וראיתי את העוצמה הזו, משני הצדדים. מתנשאת לגובה של 1000 וגם 2500 מטרים מעלי, במורד. היה קסום. מופלא. עוצר נשימה.

יש איזורים שבהם הקניון צר במיוחד וכשהערוץ מתרחב, יש אפילו חלקת יער כזו, עם אחו בשוליים.

ואז - היה צריך להחליט אם ממשיכים הלאה, או עולים בחזרה לציוויליזציה.

והעליה, אוי העליה. ארוכה ותלולה וכן - גם עוצרת נשימה. ובדרך, התחילה רוח ואז גם התחיל  לרדת גשם,  ובכלל - היה רטוב. מכל הכיוונים. הפעם, לא היו עצים להתחבא מתחתם וגם לא סלעי ענק שמבטיחים מקלט מהטיפות שהלכו וגדלו. אז המשכתי ללכת. מעלה מעלה. סופרת צעדים ומתנחמת שזה עוד מעט יגמר. וכן - זה נגמר בסוף. 

למעלה, היה רק כפרון קטנטון עם טברנה פיצפונת עם אח בוערת וחום נעים. הם לא דיברו אנגלית ואני לא הבנתי יוונית, אבל צחקנו כשהתחלתי לסחוט מעצמי כמויות אדירות של מים. הם הביאו תה חם ואחר כך גם מרק ירקות. היה כייף. חם. טעים ובסוף הם אפילו נתנו לי טרמפ לכפר שבו השארתי את האוטו.