כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הספרים שלי

    קטעים מתוך הספרים שפרסמתי עד כה:

    השחקנית, מלודרמה בשלוש מערכות - ידיעות ספרים, סדרת פרוזה עברית, 2007

    ליבשן - ידיעות ספרים, סדרת פרוזה, 2004

    ויהי סיפור - ידיעות ספרים, סדרת פרוזה, 2002

    אל נא תאמר לי שלום - כתר, 1999\t

    אלכסנדריה יקירתי - כתר, 1998\t

    אל נא תאמר לי שלום - מתוך פתיחת הספר

    45 תגובות   יום שבת, 16/8/08, 18:30

    יהלומה יאה שמי. בתשעה באב נולדתי ובתשעה באב מתי. נולדתי בירושלים בשנת 1936. על מצבתי כתוב:

     

    פה נטמנה

    יהלומה יאה זיכרונה לברכה

    בת משה לוי זיכרונו לברכה ופורטונה לוי תיבדל לחיים ארוכים

    אשת משה יאה (שניאוסון) ייבדל לחיים ארוכים

    אשת חיל מי ימצא 

    אני עטופה בתכריכים. מתפוררת. שמונה שנים עברו מאז. שנה אחת של מרורי התפקחות ושבע שנים טובות של חדירה לתוך מחשבות וקירות, מברשות ועציצים. נעים לי המוות המשחרר שלי. מעגלים נפתחו ונסגרו, אבל אל שערי השמים לא באתי. טוב לי על האדמה שלי, ואני מתהלכת אצל אהובי נפשי כבת בית, כמימים ימימה. 

    אבי חולם חלומות היה והבטיח לעצמו שיקרא לילדיו בשמות נוצצים, מזהירים. כך בא לי שמי והייתי ליהלומה. בשנתי החמישים ושלוש שינתי את שמי כדי לשנות את מזלי. חברתי הטובה שפרה ירושלמי העניקה לי את שמי החדש – רפואה – כדי להציל אותי ממחלת הסרטן שפשטה בי. אבי אהב אותי מכל ילדיו. פני היו דומות לפני אמו שהלכה לעולמה בטרם עת. אבי נגר היה ובנה לי בית בובות. גם אני אהבתי את אבי יותר מכול וביכרתי אותו על אמי. אני זוכרת את הלילות שהיה בא לארח לי לחברה לפני השינה בארגז המצעים. כוכבה ושבתאי, שהיו גדולים ממני, היו ישנים במיטה, ואילו אני, שהייתי קטנה בגופי, זכיתי בארגז המצעים שלהם, שהדיף ריחות קסומים של עץ אלון ישן. אבי סיפר לי סיפורי אגדות לפני השינה כדי לרכך את פחדי מהעלטה שעטפה את הארץ; הימים ימי מלחמה היו. אך איני זוכרת את הסיפורים. גם את פני אבי איני זוכרת אלא מן התצלומים הישנים. את הריחות אני זוכרת: ריחות אבק ונסורת, ריחות שמנים וצבעים.

    פורטונה אמי אהבה לשיר, קולה היה צלול ומשובח כקולם של מלאכים. היתה מסלסלת בקולה מן המטבח הקטן שעמד בחצר ביתנו ברחוב רש"י בירושלים. גם מאכליה היו משובחים. אמי אהבה את אבי. כשאבי נהרג במלחמת השחרור, פסקה אמי לשיר וטעם תבשיליה דהה. את מקום ארגז המצעים תפסה מיטה צרה, והיא אילצה אותי להדיר את רגלי מבית הספר למל ולצאת לעבוד.  

    כבר באותם הימים הייתי ברוכה בתחושות בלתי אמצעיות להבחין בדברים הנסתרים מעיניהם של אנשים. לא סיפרתי על כך לאיש. פחדתי שילעגו לי. האנשים היו טרודים בבניית המדינה החדשה ובחבישת פצעי המלחמה שעוד היו טריים. אמי היתה עסוקה ברחמים עצמיים והלכה ובאה במשרדי הממשלה ואצל הפקידים הגבוהים כדי להשיג קצבה בעבור ראשו של אבא. היא היתה אומרת לי: "יותר טוב לך שלא תחלמי חלומות כמו האבא היפה שלך שהיה חולם חלומות. אולי אם לא היה חולמני, היה נזהר בגופו ולא נהרג". אמא האשימה את אבא על שהשאיר אותה אובדת עצות עם חמישה ילדים להאכיל. היתה גוערת בי כשהייתי עוצרת מול חלון החדר הגדול היחיד, ששימש לנו חדר אורחים וחדר שינה וחדר אוכל, ובוהה ברחוב העירום. "החלומות אינם שווים פרוטה. הם פשטו את הרגל. יותר טוב לנו שלא נחלום אותם". 

    לא חלמתי על אבא. שכחתי לגמרי איך הוא נראה. היום אני משוכנעת שהוא היה שם, ודאי היה שם. זה הוא שגרם לי לבהות בחלון הגדול, קרא לי לבוא אליו. כשאני חושבת על אבי, אני רואה בעיני רוחי את החלון הגדול מול הרחוב העירום בירושלים; אני רואה את אבי שולח את שתי זרועותיו קדימה כדי שיוכל לחבק אותי, כדי שיוכל ליטול אותי אל ארגז המצעים הישן, אל ארון המתים הכמוס של שנינו. המילים האחרונות שהוצאתי מפי הגשמי, כששתי ריאותי נפלו ונשמתי את נשימתי האחרונה, היו "אבא, קח אותי אליך". 

    מתוך "אל נא תאמר לי שלום", מאת יוסי וקסמן, הוצאת כתר

    דרג את התוכן:

      תגובות (45)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/10/08 13:57:

      טוב,

      אני מאוהבת !

        17/9/08 22:35:


      wowwwwwwwwww

      מילים מדהימות ומרגשות

        29/8/08 01:38:

      חזק!!!
        26/8/08 21:51:

      מרגש  עד  דמעות

      חוזר  לתקופה  ההיא

      ואחלה  דבר  נכתב  כאן

       

        25/8/08 23:21:

      נהדר*
        25/8/08 20:16:


      כתיבה כ"כ קרובה שאפשר ממש לראות.

      אתה מביא מהרחוק ממש קרוב

      זה נפלא

        23/8/08 23:42:
      נפלא! התרגשתי מאוד.  תודה
        22/8/08 23:22:

      היי יוסי

      כתוב מרגש ועצוב

      בהצלחה

      אשוב עם כוכב

      סוף שבוע נעים

      טלי

        22/8/08 02:28:

      צטט: ricky ricardo 2008-08-21 09:30:50

      בסוף אני אקנה ספר שלך

      ולא רק זה....גם אקרא אותו!!!

      היי, אל תאיים! (-:

       

        22/8/08 02:18:

      מרתק
        21/8/08 23:52:

      חזק ומרגש!

      חיבוק*

        21/8/08 21:21:

      התרגשתי.

      אתה כותב משהו.

       

      אהבתי.

       

      y

       

      *

        21/8/08 15:53:

      צטט: עלמה אוהבת 2008-08-21 09:45:54


      אתה כותב נפלא

      ובהחלט עושה חשק לקרוא את הספר

      מאחלת המון המון הצלחה

      :)

       

      נ.ב. אוהבת את השם יהלומה חחחחח

       

       

      יהלומה נשמע מזה קלפטע..
        21/8/08 15:28:

      נהניתי מהסיפור לקח אותי לסיפורי אימי שנולדה בירושלים.
        21/8/08 09:45:


      אתה כותב נפלא

      ובהחלט עושה חשק לקרוא את הספר

      מאחלת המון המון הצלחה

      :)

       

      נ.ב. אוהבת את השם יהלומה חחחחח

        21/8/08 09:44:
      מרתק ומעורר זכרונות
        21/8/08 09:36:


      ללכת לקנות

      עכשיו

        21/8/08 09:30:

      בסוף אני אקנה ספר שלך

      ולא רק זה....גם אקרא אותו!!!

        21/8/08 09:25:


      יפה

      ומרגש

      גדלתי בי-ם

      ואהבתי

      תודה

        21/8/08 09:06:

      כתיבתך מאוד ריגשה אותי.

      *

        21/8/08 09:05:

      אהבתי מאד..*
        21/8/08 08:56:
      איזו כתיבה מופלאה ורגישה, אשמח לקרוא עוד....


      מסקרן... עושה חשק להמשיך לקרוא

      תודה,

      דורית

        21/8/08 08:06:


      אוהבת את הכתיבה שלך.

      אפשר עוד פרק? :)

        21/8/08 04:47:

      הפרק הראשון בכל ספר שאני לוקח ליד הוא הקובע בד"כ את התייחסותי לספר בכלל.  אני מאמין גדול באהבה ממבט ראשון ולא יודע לפתח קשר לאט לאט. גם לא לספר. אני צריך פרק שיתפוס אותי. שיגרום לי לרצות לדעת מה נכתב הלאה והכי אני אוהב למצוא את עצמי שקוע בפרק 10 בלי שהרגשתי.

      הפרק שאתה מביא כאן עושה זאת.

      תודה.

       

      *

      בברכה

      אבי סופר


        21/8/08 01:10:

      מרגש,

      אהבתי,

      קבל כוכב, 

      תומר 

        21/8/08 01:02:


      ואגב, כל כך כיף לככב כישרון אמיתי.

      יצירה אמיתית.  

       

      המשך...חיוך 

        21/8/08 01:00:


      כתיבה בהירה, יפה עם הרבה עומק.

      נקודת המבט של הגופה והמעבר בין הפרספקטיבות

      מקסים וכובש ובהחלט עושה חשק להוסיף ולקרא.

       

      תודה להזמנתך, המון הצלחה בחנויות  ובקרב קהל הקוראים.

      יעל.

        21/8/08 00:38:

      מ ק ס י ם !
        21/8/08 00:32:

      היי

       

      מסקרן, כתוב בשפה עשירה וידידותית.

      המון הצלחה


      יוסי, זה חזק ומאוד מרגש.
        21/8/08 00:20:

      מרגש, מבטיחה לקנות את הספר
        20/8/08 23:44:
      מקסים, יוסי. רוצה עוד.
        20/8/08 23:38:


      "אני עטופה בתכריכים. מתפוררת. שמונה שנים עברו מאז. שנה אחת של מרורי התפקחות ושבע שנים טובות של חדירה לתוך מחשבות וקירות, מברשות ועציצים. נעים לי המוות המשחרר שלי. מעגלים נפתחו ונסגרו, אבל אל שערי השמים לא באתי. טוב לי על האדמה שלי, ואני מתהלכת אצל אהובי נפשי כבת בית, כמימים ימימה. "

      זו שירה!

      כמה מרגש ונפלא.

        20/8/08 23:35:

      מאוד יפה!

        20/8/08 23:32:


      מעולה

      כתוב מצויין

      אוירה מיוחדת

      ומערר ציפיה להמשך

      יופי של פתיחה יוסי

       

       

        20/8/08 23:25:

      נפלא, יפה ומרגש

      אהבתי מאוד 

        20/8/08 23:23:

      פתיחה מאוד מושכת ומסקרנת.

      בהצלחה רבה !!!

        20/8/08 23:12:


      אהבתי ומאד את הסיפור

      האווירה

      העיר

      השמות ומקורם

      התיחסות אל המשפחה

      זכרונות של

       

      יש כניסה של המספר אל עולם של הגיבורים

      עצבות

      מיסתורין

      כדי שיוכל ליטול אותי אל ארגז המצעים הישן, אל ארון המתים הכמוס של שנינו. המילים האחרונות שהוצאתי מפי הגשמי, כששתי ריאותי נפלו ונשמתי את נשימתי האחרונה, היו "אבא, קח אותי אליך". 

       

       

      אהבתי

      כתיבה קולחת

      ****

      מקוה שיש בה להאיר לדמות הגיבורה

      ששמה כשם אמו של אישי שלי יהלומה

      שלך

       אפרת

        20/8/08 23:05:


      מה, כל זה היה כתוב על המציבה? היה מקום?

      לא, ברצינות, הקטע מאוד דיבר אליי. מתואר בו עולם של פעם, עולם הולך ונעלם, וחבל. וזאת לא מטעמי נוסטלגיה מתקתקה שמתרפקים עליה, אלא כי הארץ הזו היתה באמת יותר טובה, אנשים יותר טובים ופחות ציניים. חבל.

      כיכבתי! 

        20/8/08 23:05:


      מקסים.

      מחכה להמשך..

        20/8/08 22:54:
      קטונתי להעניק ציונים  אך בכל זאת
      יפה קולח מענין ומרגש
        19/8/08 22:05:

      עצוב.

      יפה.

       

        19/8/08 00:40:

      מעולה

      לאן נעלמת לי??

      *

      אורי 


      מרגש.

      מעורר מחשבות וגעגועים.