ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
במשפחה שלי לא נוסעים לצימרים, נוסעים לאישפוז. ככה חוגגים אצלנו את חילופי העונות. כבר שנתיים וחצי, מאז שהאסתמטית הצהירה, או למעשה הריאות שלה, שהיא רוצה גם קצת תשומת לב הורית בנפרד מאחותה. וכך, את חמשת הימים של סוף השבוע הארוך האחרון בילינו באיכילוב, בית חולים דנה. האחיות והרופאים כבר מכירים אותנו היטב. אני לא מצליח לפענח את המבטים שלהם. האם זו אמפתיה בעיניהם, רצון לעודד הורים לילדה שמדרדרת במהירות מהתקררות פשוטה לדלקת ריאות והתקף קוצר נשימה חמור? או שזו ביקורת בעיניהם, רצון להזעיק את שירותי הרווחה להציל את הילדה מידיהם של ההורים שלא מצליחים למנוע ממנה להתאשפז לפחות פעמיים בשנה? אנחנו, בכל אופן, כפי שאומרים, מרבים להתלוצץ עם רופאינו ("איפה מחתימים את כרטיס החבר? זה אישפוז שישי שלנו, אישפוז עשירי חינם", היא השנינה החביבה עלי ברגעי מצוקת נשימה - ובל תטעו, כשהקטנה נאבקת על נשימתה כך גם אנחנו. כמו אי.טי ואליוט).
===========
על לוח המודעות ליד דלפק האחיות מוצמדים מכתבי תודה רבים מהורים אסירי תודה לצוות הרפואי על הטיפול בילדיהם. אין שופטים אדם בשעת אישפוזו, אבל משטרת החרוזים צריכה לעצור את האנשים האלה. למה לכתוב מכתבי תודה בחרוזים? האמת, כשהמצב מתהפך בבת אחת ממצוקה נשימתית להקלה גדולה קשה להכיל את אסירות התודה והחשק לצרף מכתב תודה משלך ללוח גובר. ולנו עוד יש ניסיון, אנחנו לקוחות עם ותק, אם אנחנו מודים זה לא בגלל אופוריה זמנית אלא בזכות מחקר ומעקב ארוכי טווח. ובכלל זה אני לא כותב לבסוף את מכתבי התודה. אני לא מוכן לכתוב מכתב קולקטיבי, לכל הצוות. אם אכתוב, זה רק לרופאים ולאחיות שהיו מוצלחים ונחמדים. יש בילדים א' אחות אחת ממש רעה. אדם רע. ויש אחות אחרת ממש טיפשה. ויש אחות שלישית נורא חמודה ואמפתית ואוהדת, אבל סופר-מבולבלת, מהסוג שממש צריך לבדוק שוב ושוב האם הביאה לך את התרופה הנכונה. אבל כל השאר מקסימות ונפלאות ומקצועיות וחייכניות ומבינות. בקיצור, אם אכתוב מכתב תודה הוא יהיה שמי. תודה לצוות ילדים א', חוץ מהאחות נ' המיזנטרופית.
=======
בחדר סמוך שכב הנער שנפל לפיר מעלית בגובה תשע קומות ויצא שרוט וחבול אבל בלי פציעה פנימית, או נזק ממשי. נס שכזה. הוא אושפז אחרי הבת שלי ושוחרר לפניה. אבל אני יודע שמי שכבר הגיע פעם אחת לבית חולים, מתישהו יגיע בפעם השניה. מאיר אריאל כתב את זה: "מי שנפל פעם אחת, קשה לו מאוד להיגמל מזה".
=========
בלילה, כולם ישנים, העין עוקבת אחר מד הסטורציה שרושם את אחוזי החמצן בדם הפעוטה. פחות מ-92 אחוז והוא מתחיל לצפצף. צריך לתקן את כיוון צינור החמצן שיגיע ישירות לפניה. בלילות הבאים כמות הצפצופים יורדת. החוקיות קבועה: ברגע שהיא תעבור לילה רצוף ללא צינור החמצן, הולכים הביתה.
=========
הציל את חיי בסוף השבוע הזה: יואל הופמן. אני מת על הספרים שלו. גם כי הם קצרים. אבל גם כי, תכל'ס, אני אוהב בספרים את המילים יותר מאשר את הסיפורים. והופמן הוא מאסטר של מילים. הוא כמו צורף מילים, מתלבט מול עינינו איזו מילה מתאימה יותר לטקסט. כותב באופן אסוציאטיבי, אבל מלוטש, מדויק, תמציתי. אני מחייך בעונג כמעט בכל פסקה. ואז אני מתחיל לשים לב שב-Curriculum Vitae, ספרו החדש, במקום לכתוב על חייו הוא כותב על חיי. הספר הוא פחות אוטוביוגרפיה ויותר התמקחות עם הביוגרפיה בדרך להצבתה כטקסט ספרותי/פיוטי. כאילו הסופר וחייו מתאבקים על המילים בניסיון להכריע מה ראוי לדפוס, מה לא, ואיך.
האיור והמשפט הבאים הזה מוטטו אותי. ההזדהות שלי עם הניסוח הזה היא טוטלית. לעולם לא אהיה יואל הופמן, מזל שאני לפחות יודע לקרוא אותו, אם לא לכתוב אותו.
"בסופו של דבר אנחנו גמל שלמה גדול שנוטה למלנכוליה וקשה מאוד להאמין שבחיים הבאים נהיה כובסת עליזה".
מושלם.
אני מת על הסגנון היודו-יפני של הופמן. הוא כותב הייקו מצד אחד, נוסחי תפילה מצד שני ומכתמי זן או תובנות אקזיסטנציאליסטיות. והכל במשפטי בזק.
"מה שמו של / העץ שראינו בדרך / לקרמטוריום"
"אבל בסך הכל היה עליז מאוד. היינו שם כולנו ודברנו זה אל זה כאילו לא עמדנו על קליפה דקה מאוד של כדור גדול"
ואם אי פעם אכתוב ספר, זה יהיה המוטו שלו:
"אחרי המפץ הגדול שאי אפשר בכלל לשער אותו, והתקררות הכוכבים, והמסע החרישי אל תוך האפלה האינסופית, אדם נתקף בושה אם הוא כותב ספר. גם הימים שאחרי הבריאה. העופות. היונקים. אדם. אשה. כל זה - כן. אבל ספר?"
ומשפט נפלא, מקטע מספר 87:
"אם אתה רוצה לספר סיפור אתה צריך להכחיש את השואה".
הייתי רוצה שיואל הופמן יפתח בלוג. הייתי רוצה פסקה יומית שלו. הייתי רוצה יזם שיקים את יואל הופמן.קום, ויכניס לשם את כל ספריו של הופמן, פסקה-פסקה, ובכל יום תישלף פסקה שלו באופן רנדומלי. יש אנשים שיכולים לנבא את העתיד עם ספריו של הופמן. יש כאלה שאפילו יודעים לנבא את העבר.
|
טל אביב
בתגובה על איפה אני?
לוצ'יה
בתגובה על יש פסיכולוג בקהל? (או: חלמתי חלום, כתבתי שיר)
או שכן או שלא
בתגובה על מי תהיה החברה ה-200 שלי בקפה?
optimus ealz
בתגובה על היום בו דן תורן הציל את חיי
*lil*
בתגובה על אליזבט??
che guevara
בתגובה על דפש מוד בהופעה חיה, יוני 2006
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
בחירות |
מזג אוויר |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות סרטים |
סרטים חדשים |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
לונדון 2012 |
ספרים
|
תגובות (18)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אבל את מי אני הכי אוהבת בעולם?
ולפוסט של מי אני נכנסת בהפסקה בין השעורים במכללה האקדמית ספיר?
ולמי עדיין אין לי כוכבים לתת?
בקיצור קח בינתיים את ליבי. הוא לא נחוץ לי יותר אחרי שבי סנטת עליו אוותר...
כנרת: גמל שלמה גדול זו מחמאה. היית מתה שאחשוב כזה דבר עליך.
גע"ס: ניפגש עוד עשר שנים ואעדכן אם זה עבר.
אסתי: יש טיפול חדשני לאסתמה. נותנים כוכבים ירוקים בקפה וזה מקל על ההורים. זה שאת מבזבזת את כל הכוכבים שלך על גברים ובאה אלי כשאת כבר נקיה מכוכבים גורם לי להרגיש קצת מנוצל. לא מספיק חשוב לך. שאת לוקחת אותי כמובן מאליו, כמי שתמיד יהיה שם, גם אם אין לך כוכבים בשבילו, ואת רק באה לקטר איך אחרים לקחו לך את הכוכבים ואז שברו לך את הלב. ומה עם הלב שלי? מה איתו?
חשבתי שהבוקר כבר יהיו כוכבים אך לא
וכל זה כדי להגיד שמצאתי שהרבה יותר קל לי לדבר על כוכבים או להתפעל מההמלצה הנפלאה שלך על יואל הופמן ועל ספרו מאשר להצליח להגיד משהו על החלק הראשון והמועך של הפוסט הזה.
אסתמה אסתמה. מחלה מחרידה שביימינו לכל ילד שני יש את הפריוויליגיה לסבול ממנה. ועוד עכשיו עם הימים העכורים של מזג האויר המוזר ורווי האבק.
רק טוב.
אתה כן, אתה כן
אבל רציתי לשאול משהו אחר: זה אמור לעבור לה מתישהו? ממה שזכור לי, פעם אסטמה נחשבה למחלה קצת מסתורית שמתישהו, עם התבגרות הילד, עוברת מעצמה. זה עדיין ככה?
יאיר, יש משהו בדבריך, וזה חלף במוחי, אם כי אני לא ממהרת לקרוא לאנשים גמל שלמה מלנכולי. מצפה בתמורה שלא יקראו לי ככה גם.
אבל האמת שהמשפט הזה הזכיר לי בעיקר מישהו אחר, ואני לעומת זאת, די הזדהיתי עם הכובסת העולצת.
אני מפנה אותך למה ששי גולדן אמר אצלי בפוסט על הספר המקסים הזה ועל יואל הופמן לעומת יעקב שבתאי וחכי רק רגע ואעשה קופי פייסט לשורות המדוייקות:
זה כל כך מוכר :-(
גם אצלנו הרופאים ב"דנה" כבר מחייכים, חלקם עוד זוכרים אותנו ממאורעות גדולים יותר שהילדה עוללה :-P
את הספר של הופמן קראתי בטיסה האחרונה לאחותי, קיבלתי אותו מתנה ממישהו שכנראה מכיר אותי היטב.
את מכתב התודה שלנו ניתן לראות בטיפול נמרץ, והוא באמת מאוד שמי, הצלת חיים ראויה לתודה.
איזה פוסט יפה, כיכבתי.
אוי, יאיר. אני ממש מרגישה סמל הבריאות ואם-אמא של סמל הבריאות לעומת מה שאתם עוברים עם הקטנה.
אתה חושב שהכל באשמתנו? בגלל שאנחנו גרים בתל אביב? ולא למשל בערד? לפעמים אני חושבת ככה.
ותודה על המובאות מיואל הופמן. כנראה שלא תהיה לי ברירה אלא לקרוא אותו בעצמי.
תרגישו טוב.
אז ודאי יענינו אותם דברים שאמר הופמן על הבנאליות של הרוע בערב של האגודה נגד ניסויים בבעלי חיים שנערך לפני עשור.
שיט. עוד לא הגיעו הכוכבים אבל הפוסט שלך מקסים. פשוט מקסים.
ועושה לי חשק לחזור ולקרוא (לא שלא נהניתי קודם) ועכשיו כתגובה רווית קופאין הולמת, אלך להעלות את הדברים שאני כתבתי על הספר - אצלי בבלוג.
אם יואל הופמן יפתח פה בלוג יאזלו לי כל הכוכבים די במהרה
משום מה הרבה לא מכירים אותו, סביבי בכל אופן, לא ברור לי איך, הוא אחד הטובים ביותר
אבל התזה שלך חתרנית לעילא.
"...אבל אני יודע שמי שכבר הגיע פעם אחת לבית חולים, מתישהו יגיע בפעם השנייה".
למה אתה כותב את זה? על מה זה מתבסס? זה מפ-חיד!
בכל מקרה, שתהיה בריאה, ואני מכריזה קבל עם: נסו את האופציה ההומאופתית.