מרביתו פורסם כדיון ב-28.6.08 

בלימודי המשפטים שלי, נכלל גם מקצוע "אתיקה". לא חשבתי שהמקצוע נחוץ, אתיקה, כך ידעתי, מביאים מהבית. או שיש, או שאין. ובכל מקרה – באוניברסיטה מאוחר מדי ללמוד אותה. לכל היותר ילמד חסר האתיקה מה עליו להסתיר, ואולי גם – כיצד.

שיעוריו של הפרופסור ידוע השם, רק חיזקו את דעתי המוקדמת. לא הייתה לי כל בעיה לענות תשובה נכונה - עוד בטרם הושלמה השאלה. מי שקורא כיום את השאלות המופנות לועדת האתיקה, אמור גם הוא לתהות על עצם השאלות. גם כאן (כמעט תמיד) ניתן לתת את התשובה הנכונה טרם שקראת את השאלה עד סופה. והרי אתה עומד ומשתאה: האם לא ידע השואל את שאני יודע? ואז עולה התשובה הנכונה-עוד-יותר אל מוחך: ברור שהוא ידע, אבל התשובה הנכונה תביא למניעת רווח, אז אולי בכל זאת?... 

בחיי המעשה, בעיות האתיקה שעלו אצלי היו, מטבע הדברים – שונות. 

1.      רשיוני בן חדשים ספורים בלבד, וכבר נקלטתי במשרה ממשלתית אליה פיתו אותי (בהבטחות שוא, כמובן) עוד לפני קבלת הרשיון. יושב אצלי מי שרכושו נלקח והוא מבקש קרקע או פיצוי כערכה. אני מנסה לעזור לו, ונתקל בקירות גבוהים וחזקים מכוחותי. אני מציע לו, במלוא הכנות והרצון הטוב – שיקח עו"ד שייצג אותו -  כי בכוחות עצמו לא יצליח. לא לקחתי בחשבון מאיזו מדינה עלה האיש. הוא מזהה הצעה מהסוג המוכר לו וממהר להיענות: "אשמח אם תייצג אותי". ובכן לא – השאלה האתית איננה "האם אני רשאי לייצג אותו ואת הצד שכנגד בו זמנית". השאלה היא "מה אתה עושה עם הצעת שוחד?". בחרתי להסביר לו את המגבלות האתיות ולהציע לו הפעם במפורש לקחת עו"ד אחר, כלשהו. 

2.      באותו משרד, מועברת לבדיקתי בקשה לבית המשפט – נתמכת בתצהיר. התצהיר מכסה 95%, לא מאה. אני כותב לעוה"ד שעל מרשתו לתקן תצהירה כך שיכלול גם...        

עוה"ד מגיע למשרדי, מתיישב מולי ומסביר לי כיצד ייראה מול מרשתו אם ייאלץ עתה לבוא ולהסביר לה כי לא עשה מלאכתו נאמנה וכו' ("אתה לא מבין, אלה פולנים"). באותה עת אני כבר מודע היטב ליכולתי, כעובד מדינה, להזיק, ואני מתלבט בתוכי, שמא...           

אבל מה לעשות - תשעים וחמישה אינם מאה. אני מתעקש.          

לא עובר זמן ואני מקבל תצהיר חדש. מן התצהיר אני למד כמה אני צעיר.

מסתבר שמה שלא סופר בתצהיר הקודם הוא מועט המחזיק את המרובה מאד. גם ברור לי שעוה"ד ידע בדיוק שהתצהיר הראשון (לפחות) אינו מספר את כל האמת. השאלה האתית – מה עושים עם המידע.

הידע שלי בפלילים מספיק כדי להבחין בין מה שאני מבין – ובין מה שניתן להוכיח, כלומר - שיביא להרשעה. ברור לי ששניהם יצאו מזה בקלות.       

הכנסתי את עוה"ד לרשימה שבראשי, זו שממנה משחרר רק המוות (או הדמנציה שלי, מה שיבוא קודם)

  – והמשכתי הלאה. 

3.      אני מתחיל לעבוד כשכיר במשרד פרטי. כעבור כשבוע מגיע לשולחני כתב תביעה נגד לקוח של המשרד. כתב התביעה מציג את הלקוח שלנו כרשע באופן החמור ביותר שאפשר. טוב, ככה הרי נראה כתב תביעה. אני מתקשר לקליינט, ודבריו רק מאששים את התביעה. כל חקירותי אותו אינן מעלות צל צילו של משהו שאוכל לשימו בכף הזכות.

לי ברור שזה תיק החייב להיגמר בפשרה. אני ניגש לבוס, ומתחיל במשפט הלא מתאים: "תראה, זה תיק שבו הצד שכנגד פשוט צודק". – "הלקוח שלנו תמיד צודק" פוסק הבוס את פסוקו. הוא לא בדעה שראוי לעשות כל פעולה מלבד הכנת כתב הגנה ולחכות ולראות מה יהיה.

מאחר שאיני יכול לכתוב כתב הגנה שלא יכלול שקרים (שהרי, הכחשה כללית מותרת על פי כללי האתיקה הכתובים, אבל בכתב הגנה מצפים ממני גם להציג גירסה נגדית) – אני מניח על שולחנו את התיק, נוטל את שכרי לשמונה ימים (באותה עת אין עלי עולה של משפחה ופרנסתם של ילדים. לא בעיה לפעול על פי אמונתי).

  –       וממשיך הלאה.  

4.      כבר יש לי משרד משלי, ומגיע אלי אדם המוכר מגרש בקריות. המקום לא מפותח והמגרש זול מאד. אם אקח כמקובל, 1.5% מערך המכירה – אני מקבל פרוטות. אני נוקב במחיר המינימום לעיסקת מקרקעין, אותו מחיר שתחתיו אין, בלי קשר לערך העיסקה. עיניו של המוכר עולות למעלה וימינה ושפתיו נעות בלא קול. "בסדר" – הוא מאשר לי. בלי לקרוא מחשבות, ברור לי בדיוק מה הוא עשה – חשבון אם גם במחיר האמיתי של העיסקה לא גביתי ממנו הרבה מדי. לא. חישוביו העלו שלא. לכן "בסדר". אין מה לעשות. אני מתעלם ממה שלא אוכל בחיים להוכיח. בהמשך גם מס שבח מאשר את הערך הנקוב של העיסקה – אז מי אני שאביא מבט עיניים ומלמול שפתיים כראיה. ולמה לחשוב שלילי כל הזמן? 

מאחר שעריכת דין, כמו מרבית המקצועות הכוללים עזרה לאנשים,  מייצרת זכרונות מלוא חפניים, בחרתי לעצור כאן, ואשמח אם מי מן הקוראים יצרף מזכרונותיו, ככל שאילו אינם פורצים את גבולות החסיון, שהוא כידוע ערך אתי מקודש.

ככתוב לעיל, רשימה זו פורסמה בזמנו כדיון, מתוך תקווה תמימה שעו"ד אחרים יצרפו גם הם מזכרונותיהם ודעותיהם בנושא. מסתבר שעוה"ד מצאו לנכון שלא להגיב, והתגובות היחידות שם היו של מי שאינם עו"ד.  מאחר שאורך הדיון הוא כמעט כשל פוסט, הוספתי עליו את סיפור 4, כדי שמי שקרא זאת כבר אז, לא ירגיש לגמרי פראייר - ופרסמתיו שוב - והפעם כפוסט.