על זה שאני בלש אני לא יספר לאף אחד. גם אם יענו אותי ! מזל, כי כמעט סיפרתי לירון, שחזרנו היום מהגן. ירון הוא הילד הכי מגעיל בכל העולם! כמו מפגר, סיפרתי לו שאמא אמרה לי שעוד חצי שנה, ליומולדת של חמש אני יקבל במתנה אח קטן. רציתי להגיד לו שבעצם רציתי ווקי טוקי אבל אני חושב שהם כבר קנו את האח הזה , ולא נעים לי להעליב אותם. אתם לא מאמינים איזה מגעיל הירון הזה ומה שהוא אמר לי!
אמרתי לו, שאולי אמא ואבא שלו עושים את זה אבל שלי-לא! זה ילד שמחטט באף ואוכל את זה. סססמגעיל הילד הזה!. כל פעם מחדש אני שוכח ומספר לו דברים
בתור בלש יש לי נורא מזל ,כי ישר מצאתי תעלומה. זה התחיל שחיפשתי את האח שלי איפה שאמא תמיד מחביאה את המתנות ולא מצאתי. אבל מצאתי כל מיני סימנים מסתוריים. ויש לי כבר פנקס לרשום את הממצאים שלי . אבא ילמד אותי עוד מעט לכתוב. אני המבוגר הקטן שלו. אני כל כך חכם, שאני אלך ישר לכיתה ב'. זה מה שאבא אמר. אני אוהב לדבר במילים של מבוגרים. אבל רק עם מבוגרים. אני לא מדבר ככה עם הילדים, כי אני בהסוואה. אסור שהם ידעו שאני לא ילד כמוהם. אסור! אז אני בלש בתפקיד שלי, אבל גם קצת מרגל, כי אני צריך להסתיר את הזהות האמיתית שלי. שזה שאני בעצם מבוגר קטן, ולא ילד רגיל.
מאז שהתחלתי לחפש את אח שלי גיליתי המון רמזים. קודם כל, אני בטוח שהוא כבר בבית שלנו. תמיד לפני היומולדת שלי אני עושה את זה, ככה גיליתי שיקנו לי אופניים ליומולדת ארבע. ועכשיו, בגלל הבלשות הכנתי במיוחד שתי פחיות עם חוט באמצע, ככה שהחוט מעביר את גלי הקול מהחדר שלהם ישר לאוזן שלי והפחיות מגבירות אותו. השארתי צד אחד מוחבא מתחת למיטה שלהם ואת הצד השני העברתי דרך החלון שיוצא למרפסת שהיא גם של החדר שלי וגם שלהם ואני מסמן לי את כל מה שאני שומע בפנקס. ישר על היום הראשון עליתי על משהו! שזה ממש מזל אפילו לבלשים מבוגרים גדולים. הקשבתי עם הפחית שלי ישר למיטה שלהם ושמעתי שאמא אמרה לאבא על משהו שאי אפשר עכשיו כי הילד שומע הכל. בהתחלה נבהלתי , כי חשבתי שהיא גילתה אותי, אבל אז הבנתי! למה שאמא תפחד שאני אשמע, אם היא לא יודעת על הטלפון חוטים שלי שום דבר? הא? זה חייב להיות ילד שכבר נמצא אצלהם בתוך החדר. ומי זה יכול להיות? האח החדש!
אז אפשר כבר להפסיק לחפש בכל הבית ואני יכול להתמקד רק שם. אני אוהב את המילה הזאת, להתמקד. זה מזכיר לי את הניסוי הזה שעושים עם זכוכית מגדלת ששמים אותה בשמש על נייר וזה ממקד את קרני השמש עד שהן כל כך ממוקדות שזה שורף את הנייר. אמרתי פעם לסימה שאני אתמקד מעכשיו בשיפור הציורים שלי וראיתי שהיא הסתכלה עלי ואני חושב שגם היא הבינה שאני מבוגר קטן. אבל לא אכפת לי שסימה תדע. בתור גננת היא גם נחשבת מבוגרים. לא סיפרתי עדיין את כל מה ששמעתי בלילה הראשון. וזה בדיוק הפך מלהתמקד. אז הנה. אחרי שאמא אמרה שהילד ישמע , אבא קצת כעס עליה ואמר כמה שנים את חושבת שעוד תשתמשי בתירוץ הזה. וביקש ממנה שלפחות תעשה לו סבתא בישלה דייסה. כמו שהיא עושה לי - ביד. והנה עוד מה ששמעתי. אולי זה קשור לחקירה שלי, ואולי לא, אבל בלש מקצוען חייב לרשום את כל הממצאים שלו. אולי יום אחד הכל יתחבר. אז הנה. אמא נאנחה קצת, כמו שהיא עושה שאין לה חשק לעשות משהו ואז שמעתי שאבא מתחיל לבכות ככה ששמעתי את המיטה רועדת. ואז הוא צעק קצת בשקט, ואמא נבהלה ואמרה שששש. כל ילד אחר בטח היה נבהל מזה. מזל שהעסק בידיים של מקצוען. ישר הבנתי שיש לי עוד תעלומה לפענח. למה אבא בכה בלילה.? אז הנה הרשימה של כל התעלומות שיש לי בינתיים:
ואחרי שהסתכלתי מה כתבתי לי בכתב סימנים שלי, פתאום מעצבן אותי שנכנסה לי שאלה חדשה שאני לא רוצה לכתוב. אז רק ציירתי סימן של חיפושית שתזכיר לי אני צריך לבדוק למה ירון אמר לי את מה שהוא אמר על איך באים ילדים, ומאיפה הוא המציא את זה בכלל, ואם יש משהו שקצת בכל זאת נכון בזה למרות שלא יכול להיות בעולם שכן.
והנה רשימת הממצאים: מתחת למיטה: עט. עיתונים. גרב שחורה. בלון ישן רטוב וקצת מסריח. חפיסת כדורים. פקק ישן בארון: בגדים (טוב, לא חוכמה) קלטת. (לבדוק פעם בלי שיראו מה יש בה. כי למה מסתירים אותה בארון? תעלומה!) אבל הכי שווה! תמונה מקומטת של האסיסטנטית של אבא מהאוניברסיטה בלי בגדים! מצאתי אותה אחרי שחיפשתי בתוך כל הגרביים ופתחתי את כל הזוגות ואם ככה החביאו אותה אז בטח זה משהו חשוב לחקירה שלי. וכל הזמן מה שירון המגעיל הזה אמר לא יוצא לי מהראש. בלילה אני מסתכל על הפות שלה וחושב איך מכניסים לשם? זה די עושה לי רע לחשוב על זה. כי בתור בלש אני חייב להודות שזה מתקשר לתעלומה של האח חדש וללמה עוד לא מצאתי אותו למרות שהפכתי את כל הבית, ובתור מרגל - זה ממש כמו לבגוד באבא ואמא. בדרך לבית הספר נזכרתי שהכלב המגעיל הזה של מאיה כבר מזמן לא מלווה אותו בדרך ומטפס לי על הרגל. ואיך שחשבתי בהתחלה שזה נחמד דווקא, ועד שראיתי את הדבר הוורוד שיוצא לו משם ונגעלתי, ובעטתי בו. באמת לא ראיתי אותו כבר הרבה זמן. ולמה בכלל נזכרתי בו פתאום? גם ביום אני לפעמים חושב על התמונה הזאת. והיום כשעברתי ליד הבית של לירן ראיתי את אחות שלה הגדולה, שמספרים עליה שהיא נתנה למישהו עד הסוף. עד הסוף מה? יש לי הרגשה חזקה מאד שזה חשוב. שזה קשור למשהו ממש מזימתי. למשהו גדול שקורה בעולם ואולי בכלל לא שמתי לב עוד לא פענחתי אבל,למה. וגם קצת יצא לי החשק לפתור את התעלומות שלי. אולי אני פשוט אחכה ליומולדת ואז כבר אני אראה.
בלשות זה לתינוקות. והכי גרוע שהיום ראיתי שגם אבא פותח את כל הזוגות של הגרביים וראיתי על הפנים שלו שבכל גרב שהוא פתח ולא מצא – הוא נכנס יותר ויותר ללחץ. וזה היה ממש מבהיל!
אבא בוכה בלילה כי אני לקחתי לו את התמונה של האסיסטנטית שלו בלי הבגדים!!! מה הייתי צריך בכלל להתערב בעניינים של המבוגרים? אני לא באמת מבוגר. אני רק ילד קטן. אז עם הבלשות אני גמרתי, ולתמיד!
אולי אני רק אחקור קצת את התמונה, וזהו! |