הטלפון הסלולרי רוטט לי בחגורה. צהרי אחד מימי יולי. "מי זה לכל השדים והזבובים מחפש אותי ביום חם שכזה... אני חושב לעצמי, מתעצל למשוך את המכשיר מהנרתיק. חם לי מכדי לחשוב אפילו.   "אולי אירוע?....  אני חושב.  "אירוע היה מועבר אלי דרך מכשיר הקשר...  בטח מישהו לחוץ.  מושך את המכשיר מהנרתיק ופותח את  הפומית  "שיחה שלא נענתה"  "טוב, מי שמחפש אותי בוודאי יתקשר . סוגר את הפומית ובדיוק אז שוב. רטט. מביט בצג.....  דני, מפקד נקודת *****.   לוחץ סנד ויורה לתוך השפופרת "היי אחי, מה קורה?  "תקשיב... הוא  אומר. אני חייב את עזרתך... חסר לך שתסרב... רק אתה יכול לעזור לי ....  "אולי במקום הקשקושים שלך תגיד כבר מה צריך לעשות? אולי תשתף אותי במה שאני יכול לסייע?... 

"אז ככה...  ביום ד' הקרוב ב-23 ליולי בין השעות 09.30 ל- 13.30 אני עושה יום ילק"מ  ב*****.  אני צריך שתעזור לי.. "יום ילק"מ? אתה בסדר?  יום כזה דורש אירגון ותיאום של חודשים. של שבועות.. היום הזה שלך יהיה בעוד פחות משבוע.... "כן אח שלי. ידוע,  אבל זו מצווה...." "מצוות אני אוהב. אבל סוג מסוים בלבד. אולי תסביר לי איזו מצווה יש בלהציג בפני ילדים תצוגת אמצעים? . "תשמע, מדובר בסוג מיוחד של אוכלוסיה. ילדים מוגבלים שנופשים בקייטנה מיוחדת בעיר שלי...." "ביקשת, קיבלת..  ילדים עם צרכים מיוחדים.  ברור  שלא אסרב. תן לי לפתוח יומן ולראות מה קורה בתאריך הזה, תן לי גם להתארגן עם אנשים... אני לא יכול להרים פרויקט כזה לבד...,     "אוקיי, קח ת'זמן, תתארגן  ותן לי תשובה.... הוא עונה לי   "סגור המפקד....  "מפקד אחותך הצולעת...... 

יום ילק"מ (יום קהילה משטרה, ביום כזה פורסת המשטרה  תצוגת אמצעים  כגון: פרשים, כלבנים, חבלן עם תצוגת רובוט חבלה. ניידת סיון על תכולתה, טכנאי זיהוי פלילי, יחידת צלפים, יחידות מתנדבים. ולרוב מזמינים גם את כבאי האש שפורסים תצוגת אמצעים, ואת מגן דוד אדום, את פיקוד העורף וכל גוף ביטחוני הרוצה להציג את עצמו בפני אוכלוסייה אזרחית. לרוב בבתי ספר או מתנ"סים. מדובר למעשה בתערוכה  המסבירה קצת על האמצעים והציוד בו משתמשים כוחות הביטחון) הוא יום די בעייתי, המון עבודה. לארגן את הציוד, לפרוס אותו בצורה מרשימה ואז להתחיל בהסברים בפני קבוצות קבוצות של אורחים, לענות על  אין-ספור שאלות. בקיצור בעיה שיש להתארגן אליה שבועות רבים. 

אני חוזר למשרד, פותח יומן ואכן, 23 ליולי  פנוי. מרים טלפון לחברי דוד שהוא קולגה. "תקשיב, מה אתה עושה ב-23 ליולי?......  "אני בחופשה.....  "אוקיי, אז אתה לא בחופשה.... "אתה בא איתי לילק"מ ב******  "מדובר במצווה.....  "ילדים מוגבלים.....  אני יורה במהירות  כדי לא לתת לו זמן לסרב.  "התחייבתי בשמי ובשמך ואין מצב לבטל......  "אוקיי, יהיה בסדר דוד אומר ואבן אחת ירדה לי מהלב. 

מרים טלפון לא' מתנדב צעיר "תגיד לי, מה אתה עושה ב-23 ליולי..?  "לא משהו מיוחד..... הוא עונה.. "אוקיי, אתה תעשה ביום הזה משהו מיוחד בהחלט....  "אין בעיה, תעדכן אותי.... 

יומיים לפני היום הגדול אני יוצר קשר עם דני הקצין ומברר פרטים. מי האורחים?.  כמה מקום מוקצה לי?  האם יש דרישות מיוחדות?  "מדובר בקייטנת "שמחה - לילד" של ילדים פגועים, בני 7 עד 17 מכל הארץ שנמצאים בקייטנה מיוחדת.... "צריך לנהוג ברגישות ראויה והכי חשוב  בהמון המון המון סבלנות....  אומר לי דני. "יהיה בסדר... אני עונה.

היום המדובר מגיע 07.00 בבוקר מתאספים במשרד ומתחילים להעמיס את הציוד על כלי הרכב. א' המתנדב שואל "אולי נביא גם טרקטורון..?  "אתה יכול..?   "כן....  "אז תביא..... "אוקיי, אני זז הביתה להביא את הכלי וניפגש שם...... דודי ואני מסיימים להעמיס את כל הציוד, אני עוד מספיק להכין שלט נחמד של "לילדי קייטנת שמחה לילד - ברוכים הבאים לדוכן משמר הגבול" ומניילן את השלט במכונת למינציה.  ויוצאים לדרך. מגיעים לאותו אתר בו תתקיים התערוכה ומבחינים מיד כי המקום מקושט בצורה יוצאת מן הכלל, בשטח משוטטים  לא מעט ילדים ומדריכים. במבט ראשון כולם נראים רגילים. כשמתקרבים מתחילים להבין כי מדובר בילדים מאוד מיוחדים. אנחנו מתמקמים בשטח שהוקצה לנו, במהירות פורסים אוהל ענק  ומתחילים לסדר את הציוד על השולחנות עטופי המפות.  פורסים את הציוד, הדגלים, השלטים וממקמים את כלי הרכב. זו משימה לא פשוטה כשכל כך הרבה ילדים מסתובבים לנו בין הרגליים ושואלים שאלות אין ספור. אבל.. מי יכול לסרב לילד קטן שגורלו  לא שפר עליו? 

השעה 09.30 מסיימים לארגן את התצוגה, א' מגיע עם הטרקטורון הרועש ומתמקם במקום שהוקצה לו. "אוקיי  המפקד... אנחנו מוכנים.... יש איזה סדר  ביקורים?... (לרוב התצוגה מתקיימת בבתי הספר והכיתות מגיעות לביקור לפי סדר שנקבע מראש) "לא, היום זה יהיה שונה... כל ילד יגיע בזמנו החופשי... אגב, לכל ילד יש מלווה בוגר (תלמיד ישיבה תיכונית או בת אולפנה) .. קחו את זה בחשבון... אומר דני המפקד.  "בסדר... נשתדל כמיטב יכולתנו.... התצוגה פרוסה ומוכנה ותוך כדי מתחילים להופיע הילדים. חלקם מובל על כיסא גלגלים, חלקם נעזר בקביים, חלקם נתמך ע"י המלווה הבוגר. ילדים צעירים  פגועים. אנחנו מתארגנים במהירות לתת הסברים ותשובות לכל שאלה. וזו ממש לא משימה פשוטה. ילד כבן 8 שרוצה, אבל ממש ממש רוצה לאחוז ברובה שמונח בתצוגה.  מבקש תוך שהוא פוער עיניים גדולות וכהות... לא ניתן לו את מבוקשו?  למרות שזה ממש ממש לא מקובל אנחנו נעשה הכל, אבל ממש הכל כדי להעלות חיוך על שפתי הילד.  זה מבקש לגעת ברובה. ההוא מבקש להביט במשקפת. השלישית מבקשת דווקא לחבוש קסדה. והרביעי מאוד רוצה להתגנדר בשכפ"ץ כבד. ואנחנו מתחילים להתרוצץ. מילד לילדה. מאחד לשני. הלוך ושוב. מגישים את פרטי הציוד, והם נוגעים, ממששים. מטפים, מנסים, מחבקים ושואלים.  עשרות, מאות ואלפי שאלות. השעות נוקפות וזה פשוט לא נגמר. הילדים באים בהמוניהם, לעיתים נדמה כי למלווים יש תחושת אי נעימות מהעומס המוטל עלינו השוטרים. אבל, מי שם לב לזמן, לעומס, לחום. לזיעה. הילדים רוצים לחוות, משתוקקים לגעת ולמשש. ואנחנו נענים בשמחה. אני מגניב מבט חפוז בשעון, השעה 12.30. בעוד  שעה אמור להסתיים היום, כך לפחות ע"פ התכנית. אבל מי סופר את השעון. מי סופר שעות. יש לנו כאן המוני ילדים, יש לנו משימה. לשמח את המוני הילדים הללו. המבטים , החיוכים, הצחוק והשמחה הרבה שהילדים מפגינים  עושים לנו את היום. השעון בכלל לא רלוונטי. מה שחשוב כרגע זה לספק את סקרנותם ורצונותיהם של המוני ילדי הקייטנה. ברקע מתנגנות להן מנגינות שמחות אבל מי שם לב. אנו עסוקים עד מעל לראש לספק את רצון הילדים. הזיעה ניגרת. התצוגה שסודרה מראש כבר סודרה מחדש עשרות פעמים. כל ילד שמגיע ומבקש לגעת בפריט ציוד בעצם משבש את כל התצוגה. אבל מי שם לב. השעה 13.00. הכרוז מכריז על הפסקת צהריים בת חצי שעה. הקייטנים נקראים לחדר האוכל לארוחת הצהריים. אבל, להפתעתי כאילו אף אחד לא שומע. המוני ילדים פשוט צובאים על האוהל שלנו. מסרבים להתנתק ולו לחצי שעה. מנהל הקייטנה עמל מאוד לשכנע את הילדים לגשת לחדר האוכל, הוא מבטיח כי נהיה כאן גם אחרי הארוחה.  לאט לאט משתרר שקט. ההמולה  שוכחת ואנחנו נשארים לבד. שלושתנו פשוט קורסים לנו על הכסאות  רטובים מזיעה.  "חברה..... אתם מוזמנים לחדר האוכל.... מגיע לכם.... אומר מרכז הקייטנה.  "אתם עשר.....  הוא מוסיף.  "זה בסדר" אני עונה "אנחנו מסתדרים"..... ההפסקה בת  חצי השעה מסתיימת כהרף עין ושוב המוני ילדים ומלווים מתקבצים סביב האוהל. אני מבחין כי מספר רב של ילדים עושים כבר את הסיבוב השני והשלישי באוהל התצוגה שלנו. מביט בשעון. השעה 16.30. שלוש שעות מעבר למתוכנן ואין אפילו רמז לכך שזה עומד להסתיים. הילדים פשוט מסרבים לעזוב. ממשיכים להתעניין, לגעת, למשש, ללבוש, לחבוש. לשאול....  להצטלם... והעיניים... העיניים שלהם אומרות הכל..... הלב מתרחב לו. הגוף פשוט צר מלהכיל את הסיפוק בו אנו חשים.  אני מגניב מבט בדודי ובא' המתנדב. שניהם נוטפים  זעה ועסוקים עד מעל לראש.  חיוך רחב מתפשט על שפתיי...   "מצווה? .... "מצווה הוא אמר.?.... זו האמא של כל המצוות.... לחלוחית קלה מופיעה לי בזוויות העיניים. מנגב במהירות שלא ירגישו. בשביל דבר כזה כדאי להיות שוטר..... 

18.30 כך הסתיים לו יום  גדוש ומלא בסיפוק.......  יום שהרהרתי בו עוד ימים רבים... אכן,, בשביל זה כדאי להיות שוטר. (וכן, גם עכשיו , בעת כתיבת השורות אני מחייך)