כותרות TheMarker >
    ';

    מדפסת מחוברת לבטן

    קטעי סיפור שבועיים

    ארכיון

    0

    דימנסיה אהובתי

    54 תגובות   יום ראשון, 17/8/08, 13:14

    all rights reserved to Tim Robberts  getty images 

     

    דימנסיה אהובתי

     

    אנא סילחי על כי  קורא אני לך כך, אך נדמה כי שכחתי את שמך. התעוררתי הבוקר, ובפי הברות, מילים שבורות, קטעי משפטים שרציתי לומר לך... אך לא הצלחתי לזכור את שמך. אנא ממך, סילחי לי למפרע.  אכנה אותך מעתה ועד שישוב אלי הזכרון בשם החיבה, דימנסיה. שם קצר, קליט ההולם את אופייך ואת רגשותיי העזים אלייך. 

     

    איני זוכר היכן נפגשנו. ההיה זה במערת הקולומבריום או שמא בערב ט"ו באב לחוף ימה של יפו? איני זוכר... אך גלי שיערך זכורים לי היטב. והקמט הצוחק בעפעפייך והשיניים הבריאות שחשפת כשמשכת את גופך לאחור ואמרת לי, בוא אלי... איני זוכר כמה זמן היינו מעורבבים זה בגופו של האחר אך כוכב הבוקר שעלה לכד את שנינו ישנים. אספת את בגדייך בחופזה ואמרת, בעלי, הילדים, הכביסה ונעלמת עם רוח ראשונה של דייגים. 

     

    איני זוכר כיצד חילצתי עצמי מן החולות. גופי כאב מהיעדר שינה ובליבי נבט זעיר שצמח עם השנים והיה לעץ. על גזעו נשען אני בימים אלו של כאב ושיכחה. ובריצודי השמש בין ענפיו נדמה לרגע כי זוכר אני, כי חי אני את השעות בם פעם ליבי בשלך ודמי בער בורידייך. ועתה נספגות מחשבות במוחי. זקנתי, דימנסיה יפה שלי, הארכתי ימים ואת נותרת רעננה כשהיית וריח המלח של גופך על לשוני. הזהרורים בעיני ואור הכוכבים המתכהה מסתירים ממני את יפי פנייך.  

     

    לו היית כאן לידי, ולו לרגע קט אחד, הייתי מעביר על מצחך את ידי, שעוד כוח רב בה, מעתיק אל ליבי את זכרונותייך. אוסף פירורים מקולך, אדים זעירים מנשימתך ומעט ממגע המשי של ידייך. אך את אינך קרובה, כך שמעתי, עזבת לארץ רחוקה, שהגישה אליה ממני מנוּעה עדיין. 

     

    עוד יום יבוא אהובתי,  בו אשכב שוב לצידך, אצבעותייך בשיערי  וקצף הגלים ילטף שוב את עורך.

    היי שלום בינתיים...

     

    שלך... תמיד שלך.

     

    עוד על געגוע

    דרג את התוכן:

      תגובות (53)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/8/08 05:54:

      צטט: דפנה68 2008-08-27 23:43:02

      טוב

      טוב...

       

        27/8/08 23:43:
      טוב
        26/8/08 10:32:

      צטט: דפנה* 2008-08-25 15:59:03

      המילים שתארת יכלות להיות מילים שנוגעות בכל אחד וסיפורו האישי. אין זה משנה אם מדובר

      באדם, ארוע, מפגש כלשהו עם רגע שהשאיר בנו חותם כה עד. לחוש,לשמוע, להריח,לטעום. ...נגעת נגיעה רגישה ורב חושית ברגעי הגעגועים האנושיים והפרטיים של האדם.רגעים עם עצמו, בינו לבינו.

      כל כך מתחבר לי לזכרון חי-נושם כזה משל עצמי. אפילו קצת כואב פתאום.

      תודה

       

      תודה דפי. כבר נאמר כי המילים משמשות קונטיינרים להעברת תכולה ריגשית מאחד לשני

      שמח שפתחת את המיכל

       

        26/8/08 10:30:

      צטט: יהודית ש 2008-08-25 07:12:31

      תודה על הביקור,,,,,,,,,,,,,,,,

      אוהבת את מה שכתבת,

      חשה את זה כל כך הרבה פעמים

      ואתה ידעת איך לבטא את הדבר.....

      תודה לך יהודית...

       

        26/8/08 10:29:

      צטט: "מלאכי עליון" 2008-08-22 01:58:40

      בוכה
      ...

      בוכה

       

        25/8/08 15:59:

      המילים שתארת יכלות להיות מילים שנוגעות בכל אחד וסיפורו האישי. אין זה משנה אם מדובר

      באדם, ארוע, מפגש כלשהו עם רגע שהשאיר בנו חותם כה עד. לחוש,לשמוע, להריח,לטעום. ...נגעת נגיעה רגישה ורב חושית ברגעי הגעגועים האנושיים והפרטיים של האדם.רגעים עם עצמו, בינו לבינו.

      כל כך מתחבר לי לזכרון חי-נושם כזה משל עצמי. אפילו קצת כואב פתאום.

      תודה

       

        25/8/08 07:12:

      תודה על הביקור,,,,,,,,,,,,,,,,

      אוהבת את מה שכתבת,

      חשה את זה כל כך הרבה פעמים

      ואתה ידעת איך לבטא את הדבר.....

        22/8/08 01:58:
      בוכה
      ...
        21/8/08 18:55:

      צטט: wonders 2008-08-21 10:51:17

      צטט: יואל עיני 2008-08-20 04:08:53

      צטט: wonders 2008-08-18 15:16:00

      יואל, זה זכרון מאאאאד גברי. הזכרון הקדום שלי הוא יותר בכיוון של בריכת מים תת קרקעית שכמהה ועושה כל שביכלתה כדי למגנט לתוכה את הזרעון הנסחף. כמו עובר בטבורו של פארק מים ענקי!

       

      הפלא ופלא לקית בדימנסיה קלה:

      גם את, נקבה יקרה, גם אני, זכר מסביר פנים, נולדנו זרעונים. גברים כנשים. בחתירה נמרצת הגענו ראשונים (אין עלינו, מיקל פלפסים מוצלחים) אל ביצית הענקים.  עוד באשכי אבינו החלו הויכוחים. x שונה מ y ? y טוב מ x ? משוואה עם יותר מדי נעלמים.

      אופס.....

      זה תמיד ככה כשהפטפטת, הוכחנות ופעלתנות הייתר של הזרעונים מסחררת אותי. :-)

       

      :-))))))))

       

        21/8/08 10:51:

      צטט: יואל עיני 2008-08-20 04:08:53

      צטט: wonders 2008-08-18 15:16:00

      יואל, זה זכרון מאאאאד גברי. הזכרון הקדום שלי הוא יותר בכיוון של בריכת מים תת קרקעית שכמהה ועושה כל שביכלתה כדי למגנט לתוכה את הזרעון הנסחף. כמו עובר בטבורו של פארק מים ענקי!

       

      הפלא ופלא לקית בדימנסיה קלה:

      גם את, נקבה יקרה, גם אני, זכר מסביר פנים, נולדנו זרעונים. גברים כנשים. בחתירה נמרצת הגענו ראשונים (אין עלינו, מיקל פלפסים מוצלחים) אל ביצית הענקים.  עוד באשכי אבינו החלו הויכוחים. x שונה מ y ? y טוב מ x ? משוואה עם יותר מדי נעלמים.

      אופס.....

      זה תמיד ככה כשהפטפטת, הוכחנות ופעלתנות הייתר של הזרעונים מסחררת אותי. :-)

       

        21/8/08 09:06:

      צטט: שקט על עקב גבוה 2008-08-21 06:19:02


      זיכרון החושים

      טעמים ריחות מגעים

      חזק הרבה יותר מתיוגי המוח במילים.

      מופלא.

      ואחרי הכל רק מילים. קפסולות. קונטיינרים של זיכרון ושל חושים. אני מתייחס אליהם/ן כאל קבוצת חברים.

       

        21/8/08 06:19:


      זיכרון החושים

      טעמים ריחות מגעים

      חזק הרבה יותר מתיוגי המוח במילים.

       

       

      מופלא.

        20/8/08 21:01:

      צטט: יואל עיני 2008-08-20 04:16:27

      צטט: מרב1969 2008-08-18 20:55:41

      אנחנו זוכרים את הציפייה ואת הרטט שהיא מייצרת אנחנו מתגעגעים אליהכשמיישמים אותה היא נעלמת.הרס עצמי אינהרנטי.לכן אין מה להתגעגע אליה.יש ליישם את הזיכרון של האחר כך.מורכב . אני יודעת.אבל מי שנתקע בגעגועים לציפיות לא מתקדם למימוש האמיתי והנפלא של הזוגיות: היומיום.

      את מתכוונת שנלמד למתוח את ההוה? את הזמן הלחוץ בין געגועי העבר וחרדות העתיד? ובהווה קורים תמיד דברים נפלאים? דברים פשוטים, של היומיום? 

       

       

      בינגו.

        20/8/08 09:48:

       

      צטט: ניפי 2008-08-18 09:30:38

       

      סרט מאכזב קצת "בליפ" לא?

      האם חוויות טריות מוחקות לגמרי חוויות ישהות? כמו עקבות בחוף הנשטפים על ידי הגלים ומותירים חול חלק לחלוטין?האמנם? האם אין גרגירי החול זוכרים ? 

       

      אם "בליפ" מאכזב או לא,

      לדעתי זה תלוי מתי רואים אותו

      כשאני ראיתי אותו לראשונה הוא דווקא פתח לי את העניים בנושאים שאז עוד לא ידעתי על קיומם..

      חוויות טריות לא מוחקות ישנות, בכלל לא

      הכוונה שלי היא שיש לנו את הבחירה במה להתמקד ואת מה להעצים.

      אם נתמקד ונשקיע את מירב המאמצים לזכור משהו מכאיב שאיננו אז האנרגיות ישארו תקועות בהתאם

      ואם ננסה לפתוח את המחשבה לכיוונים אחרים ולחפש בכל הכוח מה יש פה בעולם הזה

      שלא מכאיב לי, לפחות דבר אחד

      שאפשר להגיד עליו תודה

      ואותו נעצים

      הגוף והרגש יגיבו בהתאם.

       

      * והקרדיט לרבי נחמן מברסלב :))))

        20/8/08 05:21:

      צטט: תמי קאלי 2008-08-19 12:49:17

      אתה כותב על דמנסיה והיא מענגת, נעשית וסקולרית.. השאלה אם תזכור שיש כאן אנשים, כמוני ,שרוצים לקרוא עוד?
      חיוך

      חחחח.....:-))))

      דמנציה וסקולרית, הא? לקחת את זה למחלקה ההמטולוגית. יש כאן מישהו עם מילופברוזיס?

      אם אשכחך תמי קאלי....  

        20/8/08 04:34:

      צטט: יואל עיני 2008-08-20 04:25:23

      צטט: ידידונט 2008-08-20 03:51:02

      נכנסתי מתוך סקרנות ואהבתי לקרוא את הכתיבה המענינת את יופי התגובות והרמה של החברים ובכלל נהנית עד להיכן ואיפה אפשר לשייך ולדמות אהבה עד לדימנציה....?! זה חדש אבל בהחלט מעניין וסוחף

      הי ידידונת ט ברשת, נפלת מהמיטה או שהארכת את הלילה?  גם וגם(מה איתך ?מה קרה אותך?)

      תודה לך. יש כאן חבורה מאתגרת, מסקרנת ומושכת את הלב. המממ..

      כמו ילדים בבריכה. אחת/ד עושה גלים וכל השאר גולשים בחדווה כנראה שכך אם אתה אומר אתה יודע

      את מוזמנת לטבול. המים נעימים. חח בנתיים צופה לא יודעת לשחות נהנית לראות את החבורה והמנחה שלה

      תהנו בנתיים גמני נהנית

      תודה

       

       

        20/8/08 04:25:

      צטט: ידידונט 2008-08-20 03:51:02

      נכנסתי מתוך סקרנות ואהבתי לקרוא את הכתיבה המענינת את יופי התגובות והרמה של החברים ובכלל נהנית עד להיכן ואיפה אפשר לשייך ולדמות אהבה עד לדימנציה....?! זה חדש אבל בהחלט מעניין וסוחף

      הי ידידונת ברשת, נפלת מהמיטה או שהארכת את הלילה?

      תודה לך. יש כאן חבורה מאתגרת, מסקרנת ומושכת את הלב.

      כמו ילדים בבריכה. אחת/ד עושה גלים וכל השאר גולשים בחדווה

      את מוזמנת לטבול. המים נעימים.

        20/8/08 04:16:

      צטט: מרב1969 2008-08-18 20:55:41

      אנחנו זוכרים את הציפייה ואת הרטט שהיא מייצרת אנחנו מתגעגעים אליהכשמיישמים אותה היא נעלמת.הרס עצמי אינהרנטי.לכן אין מה להתגעגע אליה.יש ליישם את הזיכרון של האחר כך.מורכב . אני יודעת.אבל מי שנתקע בגעגועים לציפיות לא מתקדם למימוש האמיתי והנפלא של הזוגיות: היומיום.

      את מתכוונת שנלמד למתוח את ההוה? את הזמן הלחוץ בין געגועי העבר וחרדות העתיד? ובהווה קורים תמיד דברים נפלאים? דברים פשוטים, של היומיום? 

       

        20/8/08 04:11:

      צטט: אפי גבזו 2008-08-18 15:21:02

      זו כבר לא מדפסת. זה סורק, צבעוני, משוכלל, עם ניחוח ים ומליחות של דמעת געגוע.

      אהבתי מאוד את מה ואת איך ואת למה שכתבת.

      שמת לב שהחלפתי את שם הבלוג ל"מדפסת מחוברת לבטן"? הזכויות על זה שמורות לך...

      תודה על התמרור.

       

       

        20/8/08 04:08:

      צטט: wonders 2008-08-18 15:16:00

      יואל, זה זכרון מאאאאד גברי. הזכרון הקדום שלי הוא יותר בכיוון של בריכת מים תת קרקעית שכמהה ועושה כל שביכלתה כדי למגנט לתוכה את הזרעון הנסחף. כמו עובר בטבורו של פארק מים ענקי!

       

      הפלא ופלא לקית בדימנסיה קלה:

      גם את, נקבה יקרה, גם אני, זכר מסביר פנים, נולדנו זרעונים. גברים כנשים. בחתירה נמרצת הגענו ראשונים (אין עלינו, מיקל פלפסים מוצלחים) אל ביצית הענקים.  עוד באשכי אבינו החלו הויכוחים. x שונה מ y ? y טוב מ x ? משוואה עם יותר מדי נעלמים.

        20/8/08 03:58:

      צטט: א י ל ה 2008-08-18 11:51:03

      מתגעגעים לצלילות, כן.

      כלומר לא יודעת לגבי "אנחנו", אני, כמו רחל, רק על עצמי וגו'.

      צלילות במובן הזה של להיות הכי נאמנה לרצונות, לכמיהות, לתהיות הפנימיות.

      כמו לשחות מתחת למים. לרדת בדממה אל ריצפת הבריכה.  להניח לשקט לשקוע.

        20/8/08 03:52:

      צטט: forrest gump 2008-08-18 10:33:57

      אני לא מאמינה ב"אכלו לי, שתו לי " - ומשום כך לא תיתכן גזלה (-:

      האם זה פיקדון? (-: - זו שיחה שקצרה מלהכיל טוקבאק

      שנמשיך את זה בפרטי?

       

        20/8/08 03:51:

      צטט: ארטישוק ירושלמי 2008-08-18 10:18:13

       

      ....הקישור שעשית להפרדה המוחלטת בין אלוהים הטוב והשטן הרע היא מאוד מאוד מעניינת! ולוקחת אותי אל תקופות שבה שלטו בעולם בעיקר אנשי הדת. וזה באמת יכול להתפרש כסוג של מנגנון הגנה של אותם שליטים.אולי באמת בגלל זה הם טיפחו כל כך את הדיכוטמיה הזו בין אלוהים לבין השטן? בין גן-עדן לבין גיהנום? 

      וגם - ההפרדה הזו מאפשרת להם להפוך את עצמם לנציגי הטוב המוחלט שבעולם? כלומר סיפוק נרקיסיסטי?

      עניין מאוד מעניין העלית פה...

      מקווה שעניתי לך. ניסיתי לא להתפזר, זה נושא פשוט...(הו!)...ענק ומורכב :-) 

      ארטישוקה!!  תשובה מפילת לסתות! מצוות אנשים מלומדה...תודה על ההארות/הערות. בהחלט מעורר מחשבות...

      תגידי ת'אמת, מה הציון הממוצע שלך בבחינות?

      .

        20/8/08 03:51:

      נכנסתי מתוך סקרנות ואהבתי לקרוא

      את הכתיבה המענינת

      את יופי התגובות והרמה של החברים

      ובכלל

      נהנית עד להיכן ואיפה אפשר לשייך ולדמות אהבה

      עד לדימנציה....?!

      זה חדש

      אבל בהחלט מעניין וסוחף

        20/8/08 03:46:

      צטט: ים סוף לוי 2008-08-18 09:32:37

      אי מימוש רצון, כל רצון.. הוא קשה, מעורר סבל. עד שלומדים כל מיני דברים על עצמנו ועל הרצונות שלנו ומה שמאחוריהם. הרצון למישהו.. הרצון לגעת, לצלול לתוך עיניו/עיניה, להיות חבוקים בתוכו. הרצון להתחבר שוב לאותה נפש שהחיבור איתה הרגיש כ"כ שלם.. אי מימוש של הרצון הזה.. זה כואב רצח. איך לא יהיה עצוב?

      חשבתי על זה לא מזמן. שבני אדם משוכנעים שהם יצורים אגואיסטים מטבעם, ואעפ"כ כולם עד האחרון שבהם (טוב, לא כולל סוציו/פסיכופטים ושות') שואפים להתאהב עד כלות נשמתם, להגיע לאותה נקודה שבה פתאום בתוך עצמם, מישהו אחר תופס את המקום הראשון אצל עצמם, במקום הם עצמם.

      הרבה כאב זה מביא לנו ולמרות זאת.. רוצים לחזור לשם. כולם. למקום שבו האגואיסטיות לא קיימת.

      זה יפה זה. מרומם נפש.

      (יצא לי ארוך, לא התכוונתי.. אופס..)

      נ.ב.

      אכן צולם בסיניי.. בדצמבר האחרון.. (דצמבר ואני בשמש, לא מדהים?)

       

       

      רבות מחשבות בלב איש/ה. ממליץ לך לקרוא את מוצא המידות הטובות של מאט רידלי להיכרות עם נקודת מבט מענינת לסוגיית האגואיזם.

      לקרוא בצל. לא מתאים לשמש המתיכה בחופי ים סוף.

       

        20/8/08 03:33:

      צטט: ניפי 2008-08-18 09:30:38

       

      זה מזכיר לי את הסרט "בליפ" שיש בתוכו אנימציה שמראה בדיוק איך נוצרים הקשרים במוח אבל בכלל לא בהקשר של חוויות נעימות אלא דווקא חוויות שקשה לנו להשתחרר מהן כמו בגידה או עזיבה שנצרב במוח

      ואז כולם נראים פתאום בוגדים פוטנציאלים.... עצוב אבל נכון הדרך לשחרר את הקשרים האלו היא ליצור קשרים טובים וחיוביים במוח על-ידי חוויות שעושות שמח שחוזרות על עצמן מספיק פעמים כדי שהאוטומט שלנו יהיה עליהן

      ...

      סרט מאכזב קצת "בליפ" לא?

      האם חוויות טריות מוחקות לגמרי חוויות ישהות? כמו עקבות בחוף הנשטפים על ידי הגלים ומותירים חול חלק לחלוטין?האמנם? האם אין גרגירי החול זוכרים ? 

        19/8/08 12:49:

      אתה כותב על דמנסיה והיא מענגת, נעשית וסקולרית..

      השאלה אם תזכור שיש כאן אנשים, כמוני ,שרוצים לקרוא עוד?
      חיוך

        18/8/08 20:55:

      צטט: יואל עיני 2008-08-18 09:16:01

      צטט: מרב1969 2008-08-17 19:23:27

      כנראה שעוד לא הספקת לזכור את מה שאחר כך תרצה לשכוח. לכן אתה כל כך רוצה לזכור....

      את מתכוונת לקשר בין זכרון לגעגוע? או שזה נאמר מתוך נסיון ? או שהכוונה היא שהזכרון שלנו בררני? רק אם את רוצה לענות...

      אנחנו זוכרים את הציפייה ואת הרטט שהיא מייצרת
      אנחנו מתגעגעים אליה
      כשמיישמים אותה היא נעלמת.הרס עצמי אינהרנטי.
      לכן אין מה להתגעגע אליה.
      יש ליישם את הזיכרון של האחר כך.מורכב . אני יודעת.אבל מי שנתקע בגעגועים לציפיות לא מתקדם למימוש האמיתי והנפלא של הזוגיות: היומיום.

       

        18/8/08 15:21:

      זו כבר לא מדפסת. זה סורק, צבעוני, משוכלל, עם ניחוח ים ומליחות של דמעת געגוע.

      אהבתי מאוד את מה ואת איך ואת למה שכתבת.

        18/8/08 15:16:

      צטט: יואל עיני 2008-08-18 08:54:17

      צטט: wonders 2008-08-17 15:35:10


      .... אולי זה לא המישהו אלא המשהו. הללכת לאיבוד כל הלילה בתוך ההשתוקקות. עם ריח וטעם של ים משהו סוחף, פראי וטוטאלי

      נכון! כמו זכרון קדום של זרעון? נסחף לאי שם באפלולית מגרת חושים ? כמו עובר בטבורו של פרק מים ענקי?

      יואל, זה זכרון מאאאאד גברי.

      הזכרון הקדום שלי הוא יותר בכיוון של בריכת מים תת קרקעית

      שכמהה ועושה כל שביכלתה כדי למגנט לתוכה את הזרעון הנסחף.

      כמו עובר בטבורו של פארק מים ענקי!

       

        18/8/08 11:51:

      צטט: יואל עיני 2008-08-18 09:21:19

      צטט: א י ל ה 2008-08-18 08:31:19
      מלטף ונוגע ומעורר געגוע. למשהו מזוקק ואמיתי ונקי.

      זה מעניין שחשבת על טוהר, זוך ואמת.  האם אנחנו מתגעגעים תמיד לצלילות הזאת? מחפשים דרכים להתמרק? מרגישים לפעמים לא לגמרי תמימים או חפים מפשע ועל כן מתגעגעים ?

       

      מתגעגעים לצלילות, כן.

      כלומר לא יודעת לגבי "אנחנו", אני, כמו רחל, רק על עצמי וגו'.

      צלילות במובן הזה של להיות הכי נאמנה לרצונות, לכמיהות, לתהיות הפנימיות.

       

       

        18/8/08 10:33:

      צטט: יואל עיני 2008-08-18 09:09:57

      צטט: forrest gump 2008-08-17 18:19:44


      זה מרגיש לי כמו חידה: דימנסיה אהובתי סיפור אהבה עם המוות זה  שיבוא ויגזול מאיתנו את דעתינו, זכרונותינו את מי שאנחנו. (איך קראו לסרט ההוא עם בראד פיט ואנטוני הופקינס? )

      ממש כך! איזה סרט נהדר?! לא זוכר את שמו אבל חשבתי אחרי הסרט שאם מלאך המוות (בראד פיט) יכול להיות כזה נדיב ויפה אז למה לפחד לפגוש אותו?! ואת חושבת שהוא גוזל מאיתנו או רק מקבל בחזרה את הפיקדון?

      אני לא מאמינה ב"אכלו לי, שתו לי " - ומשום כך לא תיתכן גזלה (-:

      האם זה פיקדון? (-: - זו שיחה שקצרה מלהכיל טוקבאק

      צטט: יואל עיני 2008-08-18 09:40:23

      את נפלאה...איזה יופי! התברכתי שכל החומר הזה טרי אצלך ונדמה שהפסיכולוגים המקצועיים כבר שכחו אותו. לקח לי פעמיים שלוש של קריאה כדי להבין. האם את מכוונת לכך שכשהתינוק משייך את הטוב והרע לאותו מקור (האם) מתחיל אצלו הבלאגן? כלומר שמקור השיבוש והסיבוך והטרוף הוא בנסיון שלנו לגדור את הטוב ואת הרע בנפרד כדי לשרוד? כדי להתגבר על הדיסוננס הקוגניטיבי (איך יצא לי, הא..?) ולכן יש שטן ויש אלוהים ולא יכול להיות שהם פנים של אותה ישות?

       

       

       

       התהליך שתיארתי הוא תהליך טבעי. אצל כל תינוק אמור להתרחש הפיצול הזה, ובהמשך אמור להתרחש האיחוד.

      מקורות רבים לטירוף ולסיבוך. אבל כמו שכתבת, מקור אפשרי הוא גם ההצמדות לפיצול הזה (ואי קבלת האימביוולנציה).

      התהליך התקין של ההתפתחות יהיה שבאופן כללי לאורך זמן התינוק יחווה יותר חוויות טובות מאשר רעות (מול האימא ספציפית, או מול העולם באופן כללי), וזה יהפוך את הרע לנסבל - הוא יצליח לשאת את הרע מכוון שיש מספיק טוב

      לעומת זאת אם יש כמות בלתי נסבלת של חוויות רעות התינוק יצמד לפיצול בין הטוב ולבין הרע (כהגנה) , זאת משום ש"הרע" מאיים מדי ואיחוד שלו עם הטוב זה מפחיד מדי. מה אם ה"רע" הזה יפגע במעט הטוב שיש לי?. ולכן בהתאם הוא עשוי להמנע מלבצע את האיחוד. 

      ואז בהמשך כאדם בוגר הוא יתקשה לקבל את דו-הערכיות שבחיים. לכולנו יש מעט מזה, לחלק יש יותר ממעט, ויש מקרים חמורים שבהם זה מתפתח להפרעה פתולוגית. לפעמים מאוד חמורה, לפעמים פחות חמורה.

      לגבי דיסוננס קוגננטיבי - לא מצליחה לראות את הקישור. אינלייטן מי איפ יו וויש :-) 

       

      הקישור שעשית להפרדה המוחלטת בין אלוהים הטוב והשטן הרע היא מאוד מאוד מעניינת! ולוקחת אותי אל תקופות שבה שלטו בעולם בעיקר אנשי הדת. וזה באמת יכול להתפרש כסוג של מנגנון הגנה של אותם שליטים.אולי באמת בגלל זה הם טיפחו כל כך את הדיכוטמיה הזו בין אלוהים לבין השטן? בין גן-עדן לבין גיהנום? 

      וגם - ההפרדה הזו מאפשרת להם להפוך את עצמם לנציגי הטוב המוחלט שבעולם? כלומר סיפוק נרקיסיסטי?

      עניין מאוד מעניין העלית פה...

       

      מקווה שעניתי לך. ניסיתי לא להתפזר, זה נושא פשוט...(הו!)...ענק ומורכב :-) 

        18/8/08 09:40:

      צטט: ארטישוק ירושלמי 2008-08-18 09:03:49

      באמצע הקטע כבר חשבתי לעצמי שאפשר היה לקרוא לטקסט הזה "שיר הלל להדחקה". זה לקח אותי בכלל לחודשיו הראשונים של התינוק, אולי החודש השני או השלישי, כשהוא מתחיל להשתמש במנגנוני ההגנה הראשונים והפרימיטיבים ביותר שלו כדי חלילה לא להרגיש שאותה האם הכל-יכולה שמזינה אותו ומספקת את כל צרכיו היא גם אותה אחת שברגעים אחרים אינה מעניקה מענה מדויק לצרכיו, ואז היא, הדמות הזו, נדמית ממש כרעה. הרי אף אם אינה מושלמת ואף טיפול אינו תואם באופן מושלם, אבל הוא התינוק אינו יודע זאת. הרעיון שה"טוב" וה"רע" באים מאותו מקור, שה"טוב המושלם" מזוהם גם ברע, הוא בלתי נסבל עבור התינוק והוא מעדיף לתפוס אותם כשניים נפרדים. ואז מתחילים "העיוותים", הפיצולים, וקצת מאוחר יותר מגיעה ההדחקה - סוג מופלא של שכחה :-). כמובן שבהמשך הוא מאחד בין השניים.הקטע הזה (למראת שלחלוטין לא נכתב כך) יכול להיקרא כמו תיאור מעשה אהבה של אדם בוגר לפעם הראשונה בה עוד כתינוק נתקל (באופן לא מודע) באפשרות להשתמש בהגנות שכאלה, כמו הדחקה. כמו סם מרגיע, אחרי שמדחיקים, הכל מרגיש נסבל יותר... 

      את נפלאה...איזה יופי! התברכתי שכל החומר הזה טרי אצלך ונדמה שהפסיכולוגים המקצועיים כבר שכחו אותו. לקח לי פעמיים שלוש של קריאה כדי להבין. האם את מכוונת לכך שכשהתינוק משייך את הטוב והרע לאותו מקור (האם) מתחיל אצלו הבלאגן? כלומר שמקור השיבוש והסיבוך והטרוף הוא בנסיון שלנו לגדור את הטוב ואת הרע בנפרד כדי לשרוד? כדי להתגבר על הדיסוננס הקוגניטיבי (איך יצא לי, הא..?) ולכן יש שטן ויש אלוהים ולא יכול להיות שהם פנים של אותה ישות?

       

        18/8/08 09:32:

      צטט: יואל עיני 2008-08-18 09:26:33

      צטט: ים סוף לוי 2008-08-18 08:36:26
      כאב הגעגוע - אכזרי מאין כמוהו. אתה כותב יפיפה.

      תודה...

      השם שלך והתנוחה העלו בי מיד געגוע מתוק לסיני.אז גיגלתי את המילה געגוע ומצאתי תיאור די עצוב לרגש הזה. למה זה תמיד צריך להיות עצוב? 

       

      אי מימוש רצון, כל רצון.. הוא קשה, מעורר סבל. עד שלומדים כל מיני דברים על עצמנו ועל הרצונות שלנו ומה שמאחוריהם. הרצון למישהו.. הרצון לגעת, לצלול לתוך עיניו/עיניה, להיות חבוקים בתוכו. הרצון להתחבר שוב לאותה נפש שהחיבור איתה הרגיש כ"כ שלם.. אי מימוש של הרצון הזה.. זה כואב רצח. איך לא יהיה עצוב?

      חשבתי על זה לא מזמן. שבני אדם משוכנעים שהם יצורים אגואיסטים מטבעם, ואעפ"כ כולם עד האחרון שבהם (טוב, לא כולל סוציו/פסיכופטים ושות') שואפים להתאהב עד כלות נשמתם, להגיע לאותה נקודה שבה פתאום בתוך עצמם, מישהו אחר תופס את המקום הראשון אצל עצמם, במקום הם עצמם.

      הרבה כאב זה מביא לנו ולמרות זאת.. רוצים לחזור לשם. כולם. למקום שבו האגואיסטיות לא קיימת.

      זה יפה זה. מרומם נפש.

      (יצא לי ארוך, לא התכוונתי.. אופס..)

      נ.ב.

      אכן צולם בסיניי.. בדצמבר האחרון.. (דצמבר ואני בשמש, לא מדהים?)

       

       

        18/8/08 09:30:

      צטט: יואל עיני 2008-08-18 09:03:41

      צטט: ניפי 2008-08-17 17:51:02


      ואני שואלת את עצמי אם חוויות סוחפות חושים מהסוג הזה באמת היו כאלה מדהימות או בגלל החד פעמיות הזיכרון מייפה את הדברים ומוחק את האחרים... הם נצחיות ונדירות בדיוק בגלל שאי אפשר לממש אותן שוב כי אם היה אפשר, לא בטוח שזה היה נשאר צרוב בזיכרון בכזו עוצמה...

      אבל את צודקת בלי מקום לשאלה: החוויה הראשונית צורבת  צלקת קטנה ונעימה שמתחשק לחזור וללטף אותה אחר כך, לא?  נדמה לי שכך מתפתחים הנוירונים במוח. צלקות קטנות בין הסינפסות. ומשום כך נעים לחוות חוויות עם ילדים? אולי כי הם גורמים לנו לחזור ולגעת במקומות הללו? ובכלל לפשפש בזכרון זה קצת כמו לחפש סוכריה בתיק הענקי והגדוש של הדודה, לא?

       

      זה מזכיר לי את הסרט "בליפ" שיש בתוכו אנימציה שמראה בדיוק איך נוצרים הקשרים במוח

      אבל בכלל לא בהקשר של חוויות נעימות אלא דווקא

      חוויות שקשה לנו להשתחרר מהן כמו בגידה או עזיבה שנצרב במוח

      ואז כולם נראים פתאום בוגדים פוטנציאלים....

      עצוב אבל נכון

      הדרך לשחרר את הקשרים האלו היא ליצור קשרים טובים וחיוביים במוח

      על-ידי חוויות שעושות שמח שחוזרות על עצמן מספיק פעמים כדי שהאוטומט שלנו יהיה עליהן

      ...

        18/8/08 09:26:

      צטט: ים סוף לוי 2008-08-18 08:36:26
      כאב הגעגוע - אכזרי מאין כמוהו. אתה כותב יפיפה.

      תודה...

      השם שלך והתנוחה העלו בי מיד געגוע מתוק לסיני.אז גיגלתי את המילה געגוע ומצאתי תיאור די עצוב לרגש הזה. למה זה תמיד צריך להיות עצוב? 

       

       

        18/8/08 09:21:

      צטט: א י ל ה 2008-08-18 08:31:19
      מלטף ונוגע ומעורר געגוע. למשהו מזוקק ואמיתי ונקי.

      זה מעניין שחשבת על טוהר, זוך ואמת.  האם אנחנו מתגעגעים תמיד לצלילות הזאת? מחפשים דרכים להתמרק? מרגישים לפעמים לא לגמרי תמימים או חפים מפשע ועל כן מתגעגעים ?

        18/8/08 09:16:

      צטט: מרב1969 2008-08-17 19:23:27

      כנראה שעוד לא הספקת לזכור את מה שאחר כך תרצה לשכוח. לכן אתה כל כך רוצה לזכור....

      את מתכוונת לקשר בין זכרון לגעגוע? או שזה נאמר מתוך נסיון ? או שהכוונה היא שהזכרון שלנו בררני? רק אם את רוצה לענות...

        18/8/08 09:09:

      צטט: forrest gump 2008-08-17 18:19:44


      זה מרגיש לי כמו חידה: דימנסיה אהובתי סיפור אהבה עם המוות זה  שיבוא ויגזול מאיתנו את דעתינו, זכרונותינו את מי שאנחנו. (איך קראו לסרט ההוא עם בראד פיט ואנטוני הופקינס? )

      ממש כך! איזה סרט נהדר?! לא זוכר את שמו אבל חשבתי אחרי הסרט שאם מלאך המוות (בראד פיט) יכול להיות כזה נדיב ויפה אז למה לפחד לפגוש אותו?! ואת חושבת שהוא גוזל מאיתנו או רק מקבל בחזרה את הפיקדון?

      באמצע הקטע כבר חשבתי לעצמי שאפשר היה לקרוא לטקסט הזה "שיר הלל להדחקה". זה לקח אותי בכלל לחודשיו הראשונים של התינוק, אולי החודש השני או השלישי, כשהוא מתחיל להשתמש במנגנוני ההגנה הראשונים והפרימיטיבים ביותר שלו כדי חלילה לא להרגיש שאותה האם הכל-יכולה שמזינה אותו ומספקת את כל צרכיו היא גם אותה אחת שברגעים אחרים אינה מעניקה מענה מדויק לצרכיו, ואז היא, הדמות הזו, נדמית ממש כרעה. הרי אף אם אינה מושלמת ואף טיפול אינו תואם באופן מושלם, אבל הוא התינוק אינו יודע זאת. הרעיון שה"טוב" וה"רע" באים מאותו מקור, שה"טוב המושלם" מזוהם גם ברע, הוא בלתי נסבל עבור התינוק והוא מעדיף לתפוס אותם כשניים נפרדים. ואז מתחילים "העיוותים", הפיצולים, וקצת מאוחר יותר מגיעה ההדחקה - סוג מופלא של שכחה :-).

      כמובן שבהמשך הוא מאחד בין השניים.

      הקטע הזה (למראת שלחלוטין לא נכתב כך) יכול להיקרא כמו תיאור מעשה אהבה של אדם בוגר לפעם הראשונה בה עוד כתינוק נתקל (באופן לא מודע) באפשרות להשתמש בהגנות שכאלה, כמו הדחקה. כמו סם מרגיע, אחרי שמדחיקים, הכל מרגיש נסבל יותר... 

       

       

       

        18/8/08 09:03:

      צטט: ניפי 2008-08-17 17:51:02


      ואני שואלת את עצמי אם חוויות סוחפות חושים מהסוג הזה באמת היו כאלה מדהימות או בגלל החד פעמיות הזיכרון מייפה את הדברים ומוחק את האחרים... הם נצחיות ונדירות בדיוק בגלל שאי אפשר לממש אותן שוב כי אם היה אפשר, לא בטוח שזה היה נשאר צרוב בזיכרון בכזו עוצמה...

      אבל את צודקת בלי מקום לשאלה: החוויה הראשונית צורבת  צלקת קטנה ונעימה שמתחשק לחזור וללטף אותה אחר כך, לא?  נדמה לי שכך מתפתחים הנוירונים במוח. צלקות קטנות בין הסינפסות. ומשום כך נעים לחוות חוויות עם ילדים? אולי כי הם גורמים לנו לחזור ולגעת במקומות הללו? ובכלל לפשפש בזכרון זה קצת כמו לחפש סוכריה בתיק הענקי והגדוש של הדודה, לא?

        18/8/08 08:54:

      צטט: wonders 2008-08-17 15:35:10


      .... אולי זה לא המישהו אלא המשהו. הללכת לאיבוד כל הלילה בתוך ההשתוקקות. עם ריח וטעם של ים משהו סוחף, פראי וטוטאלי

      נכון! כמו זכרון קדום של זרעון? נסחף לאי שם באפלולית מגרת חושים ? כמו עובר בטבורו של פרק מים ענקי?

        18/8/08 08:49:

      צטט: ronitronen 2008-08-17 15:03:33
      שמש ניצחית בראש צלול? האם אפשר להתכחש לאהבה, והאם אפשר באמת לשכוח מישהו שאנחנו אוהבים?

      כמה את מדייקת...סרט מצויין! והשחקן הזה שמנסה כל הסרט להיזכר ומוכן לעשות הכל בשביל זה התחבב עלי בעקבות הסרט. בכלל לא חשבתי כמה זה דומה. תודה לך! אקח לראות אותו שוב.

      נדמה לי שאפשר לשכוח, לא?  כשהאהבה לא ממומשת, מייסרת, מענה? כמו כאב ועצב שנקברים בתת מודע?

        18/8/08 08:40:

      צטט: שמשיה 2008-08-17 14:54:35
      מחלה ארורה. כשאתה כותב מכתב אהבה כזה מרגש לשכחה זה כמעט מפתה לרצות להיות שם. (אולי כולנו רוצים בזה מידי פעם...)

      את זוכרת את הרגעים שמשהו עומד לך על קצה הלשון ואת מתקשה לבטא אותו? ויש איזה תיסכול קטן, זמני, שאם את מתגברת עליו פתאום הזכרון חוזר יחד עם חיוך וטפיחת עונג על המצח? האם זוהי תחושת הנצחון הקטנה כשאנו מבינים משהו? כשלזכרון יש משמעות?

       

        18/8/08 08:36:


      כאב הגעגוע - אכזרי מאין כמוהו.

      אתה כותב יפיפה.

        18/8/08 08:31:


      מלטף ונוגע ומעורר געגוע.

      למשהו מזוקק ואמיתי ונקי.

       

        17/8/08 19:23:
      כנראה שעוד לא הספקת לזכור את מה שאחר כך תרצה לשכוח.
      לכן אתה כל כך רוצה לזכור....
        17/8/08 18:19:


      זה מרגיש לי כמו חידה:

       

      דימנסיה אהובתי

       סיפור אהבה עם המוות

      זה  שיבוא ויגזול מאיתנו את דעתינו, זכרונותינו

      את מי שאנחנו.

      (איך קראו לסרט ההוא עם בראד פיט ואנטוני הופקינס? )

        17/8/08 17:51:


      ואני שואלת את עצמי אם חוויות סוחפות חושים

      מהסוג הזה

      באמת היו כאלה מדהימות

      או בגלל החד פעמיות הזיכרון מייפה את הדברים

      ומוחק את האחרים...

       

      הם נצחיות ונדירות

      בדיוק בגלל שאי אפשר לממש אותן שוב

      כי אם היה אפשר,

      לא בטוח שזה היה נשאר צרוב בזיכרון בכזו עוצמה...

        17/8/08 15:35:


      .... אולי זה לא המישהו אלא המשהו

      הללכת לאיבוד כל הלילה בתוך ההשתוקקות

      עם ריח וטעם של ים

      משהו סוחף, פראי וטוטאלי

        17/8/08 15:03:


      שמש ניצחית בראש צלול?

       

      האם אפשר להתכחש לאהבה,

      והאם אפשר באמת לשכוח מישהו שאנחנו אוהבים?

        17/8/08 14:54:


      מחלה ארורה.

       

      כשאתה כותב מכתב אהבה כזה מרגש לשכחה

      זה כמעט מפתה לרצות להיות שם.

       

      (אולי כולנו רוצים בזה מידי פעם...)

      פרופיל

      יואל עיני
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין