נוכל לתאר לנו את דמותו של הצייד כמתמכר למרחק הפיזיקלי, ומייצר מרחק סימבולי. חמוש בקשתו הוא מתרחק מהקרבן, הריחוק מאפשר לו להמית אותו ללא חשש - המרחק מהקרבן מעניק לו בטחון אישי. הריחוק הוא העניין המרכזי בהרג. כשם שהקרבה האירוטית לאחר מבקשת שיישאר בחיים ככל שניתן, כך הריחוק מתנכר לאחר שבתוכך. כל צייד מתמכר למרחק כפי שגם החייל המודרני עושה זאת, רק באמצעים המאפשרים מרחק עצום יותר, בירי והרג אבסטרקטי. המרחק הממשי שבין כמות לאיכות מכריע כאן, כפי שהוא מכריע במרחק בין הטייס שהמית את היפנים בהירושימה, מתרחק מהם שמא הפצצה תפגע גם בו ותחשוף את מאות אלפי העיניים שאותן רצח בנגיעת כפתור. נגיעת כפתור מאפשרת את המוות הרחוק - ואת אובדן המגע הקרוב של הממית עם המומת. ההרג הוא הסימן האחרון של מה שכבר מת בו, התאווה לזלילת הבשר, המנתקת את הדומם מהחי. כאשר הציד הוא לשם עונג ולא לשם האכילה, מוטיב זה מתחזק. הבשר הוא משני לסובייקט, עצם ההרג - עצם הריחוק הפך למהנה בזכות עצמו. הסדיזם פה לא יכול להיות מוטל בספק. אבל המרחק הנוראי איננו מתבטא רק בקליע, בפגז, בטיל. המרחק הוא גם בצו, בתקן, במזכר, בהוראה המנהלתית. מרחק זה סמוי מהעין, אבל האבסטרקציה המודרנית ממיתה דרכו לא פחות מהקליע, הפגז או הטיל. האיכות של הריחוק היא המכריעה באבסטרקציה, המסתירה את הכאב שהיא מנחילה לעולם בשם הפעולה היעילה. קפקא היה אמן התענית של כאב זה. |