כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    אוטופיה

    פתח מילוט.
    לכאן אפשר לברוח מטרדות היום-יום.
    הרבה קפאין, מוסיקה וספרים, אבל כבר בלי אלכוהול.

    בין ויתור להתפוררות, שני שירי אהבה מרים

    53 תגובות   יום ראשון, 17/8/08, 22:15

    אהבה שכרוכה בויתור עד הקרבת-העצמי יכולה להיות דבר מתוק ונואש, ויכולה להיות גם דבר מפחיד ובודד. ומייאש.

    תלוי את מי שואלים. ובת כמה האהבה בין בני הזוג.

    דליה רביקוביץ' מבטיחה-מבקשת בשיר המסתורי  "השתדלות",  שנפתח במשפט שהוא אכן השתדלות, כמעט תחינה ("תזכור שהבטחת"), וממשיך בהמתקת סוד של פגישה לאחר חשכה - לא ישגיחו בך.

    יש כאן אהבה שמסבה ייסורים ועונג בעת ובעונה אחת, מרובת ניגודים ופנים. הבית מוסק ואיננו חם, הקירות מתפתלים בכאב, והזוג דוחה הכל ונוהג תרמית.

    זה שיר על אישה אחת, שאולי יש לה סיכוי לחבור לאהובה ואולי לא, ואין בה בדידות; הסיטואציה ארוטית ומתוחה, טעונה ומשוועת להתרה.

    ושוב, ויתור על  עקרונות כדי לקרב את האהבה. לא אקפיד על עוולות, אבל אל תאמין לדברי, ואני מוותרת מראש על כיבודים.

    השתדלות / דליה רביקוביץ'

    תזכור שהבטחת לבוא אלי בחג
    שעה אחרי שיחשיך.
    הנחתי חובות במקומות אחדים
    ואולי תרצה לסלקם  - ?
    כיון שתבוא לאחר חשכה
    לא ישגיחו בך.
    כיון שתבוא לאחר חשכה
    אני אשגיח בך.

    קשה להבין מדוע הבית
    מוסק ואיננו חם.
    נדמה לי כאילו קירות הבית
    מתפתלים מכאב בתוך הסיד,
    ואנחנו עצמנו דוחים הכל
    מיום ליום ועד קץ הימים,
    הרי זו תרמית שננהג כאילו
    היינו בני אלים.

    תזכור שהבטחת לבוא אלי בחג
    שעה אחרי שיחשיך,
    אני מצידי לא אקפיד על עוולות
    או רוגזות עד שתבוא.
    אל תאמין אף לדברי
    כשהם נלוזים מופלאים,

    אני ישנה ככל האדם
    ואינני עוסקת בכישוף.
    אני מותרת מראש על כיבודים
    ואינני דומה לבנות האלים.
    תזכור מתי והיכן.


    ...ולאחר שנים.  על ההמשך מכריז דוד אבידן בהעתקת שמש -

    היה היתה אהבה גדולה באמת. לימים

    באו מים רבים ושטפו את כולה, לא הותירו

    אלא אנשים רגילים.

     

     

    וההמשך הטבעי הוא בהרי את מותרת לכל אדם (מתוך "שירים שימושיים" , 1973) .

    הויתור אצל דוד אבידן חף מכל רומנטיקה. זה לא ויתור-למען, בהוראת הקְרבה, אלא ויתור של עייפות והרמת ידיים.

    האהבה שלו היא אהבה שהפכה מורכבת ונמהלה באיבה, עד שנשחקה ולא נשארו בה אלא מין ובדידות וייאוש ופחדים.  ובני הזוג, חסרי שם וחסרי זהות, לא מסתדרים עם עצמם ולא זה עם זה ולא עם אחרים. הוא בודד והיא בודדה ושניהם בודדים.  

    סיטואציה זוגית, אפילו מינית, שהמרכיב הבולט, הזועק בה, הוא הלבד.

    והזוג, שהתפורר, הותיר אחריו רק חושך לבן והבהוב לא מוגדר וארון ושטיחים וקצת חומר ניקוי.

     

    הרי את מותרת לכל אדם / דוד אבידן

    גבר חי עם אישה במשך חודשים ושנים

    יש ביניהם אהבה וחדווה ואיבה וסכינים

    והם ישנים בשעות הקטנות על שמיכות בלי סדינים

    אין להם ילדים והם ישנים כמו ילדים קטנים

    הקירות סוככים עליהם והתקרה רוחשת עננים

    יש אלוהים בשמיים ומחר יום חדש אנשים משתנים

    יהיה טוב יהיה רע, עניינים עדינים

     

    גבר חי עם אישה ומחליף איתה חומרים,

    גיליהם הביולוגים מתערבבים ויש נוגה מוזר בחדרים,

    והם עוברים מחדר לחדר ולא מסתדרים

    לא עם עצמם ולא זה עם זו ולא עם אחרים

    אבל הם חוברו זה לזו ומאז הם מחוברים

    ושני שופרות נתקעים בחלון כמו זוג ציפורים

    זהירות ילדים הקיץ חלף הלילות כבר קרים

     

    גבר ואישה חיים לבדם אין להם ילדים

    הוא בודד היא בודדה שניהם בודדים

    יש להם הרבה מכרים ומעט אוהדים

    הוא מיוחד והיא מיוחדת שניהם מיוחדים

    הוא צובר אפשרויות ומסמכים והיא צוברת בגדים

    אין ביניהם אלא מין ובדידות וייאוש ופחדים

    וברגע מסויים די צפוי מראש הם נפרדים

     

    גבר חי עם אישה שנתיים בתוך דירה

    עם ריהוט מאולתר ואימה עתיקה וללא בשורה

    גבר חי עם אישה בדירה שכורה

    ואוהב אותה והיא אותו הוא אמר היא אמרה

    כל העניין התחיל איכשהו בשנה שעברה

    כשהיה נפלא ואיכשהו התחיל להיות רע

    אין עננים בשמיים ואין אלוהים בתקרה

     

    גבר חי עם אישה ועכשיו העניין נגמר

    הוא מתקפל והיא מתקפלת חד וקצר

    אין ביניהם אלא חושך לבן והבהוב לא מוגדר

    וארון שטיחים וקצת חומר ניקוי מיותר

    גבר חי עם אישה ועכשיו העניין נשבר

    ושני שופרות נחבטים בחלון כמו זוג יוני בר

    מה שהיה היה ומה שעבר עבר

     

     *

    הנה הזוג האבידני כפי שצייר אדוארד הופר.

    זוג חסר זהות וחסר פנים, ביחד בחדר אבל מאוד לבד. היא נוגעת בפסנתר בחוסר עניין (ובעיקר נשענת עליו), הוא שקוע בעיתון.

    כמו אצל אבידן שתוחם את הזוג בחדר שאין בו אלוהים בתקרה, הופר כולא את הזוג בחדר ומציץ עליהם מבחוץ; החדר מואר, הערב אפל, ואנחנו מתבוננים בהם מבחוץ-פנימה ומבינים את הסיפור כולו.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (50)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/6/10 13:43:
      ביום שבו את מתחילה עם ניקוי שטיח, את יודעת שכנראה שזה נגמר ביניכם...
        4/10/08 21:49:

      תמיד נפלא

      הם ואתה.

        21/9/08 21:34:

      צטט: פ. השקד 2008-09-17 14:15:10

      עמיר, כמה יפה ונוגע הכל. כל ההקשרים הנפלאים והעמוקים שעשית.

       

      אין לי זמן כעת, אבל אני אחזור אלייך.

       

      ומיכלי שהיתה אצלי, סיפרה לי שגם אתה ציטטת את אבידן הגדול עם הרי את מותרת לי.

       

      גם אני...

       

      אחזור...

       

      מיכל צודקת.

      אני מצטט את אבידן לא מעט, כנראה.

       

        17/9/08 14:15:

      עמיר, כמה יפה ונוגע הכל. כל ההקשרים הנפלאים והעמוקים שעשית.

       

      אין לי זמן כעת, אבל אני אחזור אלייך.

       

      ומיכלי שהיתה אצלי, סיפרה לי שגם אתה ציטטת את אבידן הגדול עם הרי את מותרת לי.

       

      גם אני...

       

      אחזור...

        12/9/08 18:05:

      יפה.

       

      אהבה

        4/9/08 21:48:

      צטט: דני.ל 2008-08-23 11:36:18

      אחרי שעבר זמן ונראה לי שזה לא ייראה כניצול ופרסומת עצמית

       

       

      http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-299.htm

       

       

      http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-1098.htm

       תודה

       

        4/9/08 19:32:

      אהבה - גבהים ותהומות...שניהם בה...

      תודה לך.

        1/9/08 19:09:

      צטט: אהוד-אמיר 2008-09-01 10:16:01

       

       זה נשמע כמו קריאה אירונית ומודעת לעצמה של "גילוי וכיסוי בלשון" לביאליק.

      ולמרות ששום לינק שאביא לא יעבוד, הנה לינק:

      http://benyehuda.org/bialik/article02.html

      מקסימום תעשו קופי-פייסט

       

      שמע, לא רק שאתה מביא לינק שלא מקליק ,

      אלא גם אי אפשר לסמן אותו לקופי-פייסט (זה לינק ללא מסמן, כמו בפוסט הלקאניאני שלך) .

       

      הנה הלינק המתוקן :

      http://benyehuda.org/bialik/article02.html

       

       

        1/9/08 10:16:

      צטט: מירי שחם 2008-08-25 19:53:12



      תצרף משונה. כלומר מכל שירי הזוגיות שבעולם, לבחור דווקא בשני אלו ולהעמיד אותם זה בצד זה.

      אבל אם כבר, ומתוך גישה פוסטמודרנית-ספורטיבית מובהקת לפיה ניתן לקשור יחד כל שני אלמנטים בקשר משכנע,

      הייתי חוקרת דווקא את המבע הלשוני בשני השירים. המחקר מעלה ממצאים מפתיעים:

       

      בשיר של רביקוביץ' שאמור לתאר זוגיות (משונה מאד, אבל זוגיות) - יש המון 'אני', 'אתה'

      ורק מופע 'אנחנו' אחד - "ואנחנו עצמנו דוחים הכל". היה צפוי שבשיר שמתאר מצב זוגי המצב יהיה הפוך.

       

      ואילו בשיר השני, שמתאר את התפרקות הזוגיות, מהבחינה הלשונית גרידא דווקא נמשך המצב הזוגי, השיר מרבה להתייחס אל השניים כאל חטיבה אחת בלתי נפרדת.

       

      אולי חלק מהקושי בזוגיות נעוץ באותה יישות שלישית אמורפית, חוסר האיזון בין 'אני' אתה' וה'אנחנו' הזה.

      ואולי השיר של אבידן מבטא באמצעים לשוניים את הקושי להיפרד מאותה ישות שלישית, אמורפית, ה'אנחנו' הזה.

       

       

       זה נשמע כמו קריאה אירונית ומודעת לעצמה של "גילוי וכיסוי בלשון" לביאליק.

      ולמרות ששום לינק שאביא לא יעבוד, הנה לינק:

      http://benyehuda.org/bialik/article02.html

      מקסימום תעשו קופי-פייסט

        31/8/08 13:23:

      צטט: אוסינג 2008-08-26 21:02:23

       

       אכן קיימת 'ישות שלישית' הנוצרת בין  שניים. תוצר של התהוות גומלין המיוחדת רק להם ולה חיים משל עצמה.  זכו - ה'ישות השלישית' העניקה להם משהו נפלא. לא זכו - היא הופכת ל"חומר ניקוי מיותר". אבל מכיוון, שמן הסתם, חוק שימור החומר חל גם עליה אפשר אולי למצוא את שאריותיה בנקבוביות עורם..

       

      הרעיון הזה מעציב כמעט כמו הטקסטים של רביקוביץ' ואבידן. 

       

      אני חושב ש(גם) על זה השיר של אבידן - כלומר, על היעדרה של יישות נוספת . ומכאן הבדידות האמיתית, המוחלטת, ובעיקר היעדר הנחמה.

      התרחקות מהרעיון הדתי עליו מספרים לנו בחתונות על האיש והאישה ואלוהים (אין בשמיים ואין בתקרה), ומה שנשאר זה הוא ואין שאין יותר מדי ביניהם, אולי קצת חומר ניקוי.

        28/8/08 00:49:
      איזה כיף של פוסט.
        26/8/08 21:02:

      צטט: מירי שחם 2008-08-25 19:53:12


       

       

      אולי חלק מהקושי בזוגיות נעוץ באותה יישות שלישית אמורפית, חוסר האיזון בין 'אני' אתה' וה'אנחנו' הזה.

      ואולי השיר של אבידן מבטא באמצעים לשוניים את הקושי להיפרד מאותה ישות שלישית, אמורפית, ה'אנחנו' הזה.

       

       

       אכן קיימת 'ישות שלישית' הנוצרת בין  שניים. תוצר של התהוות גומלין המיוחדת רק להם ולה חיים משל עצמה.  זכו - ה'ישות השלישית' העניקה להם משהו נפלא. לא זכו - היא הופכת ל"חומר ניקוי מיותר". אבל מכיוון, שמן הסתם, חוק שימור החומר חל גם עליה אפשר אולי למצוא את שאריותיה בנקבוביות עורם..

       

      הרעיון הזה מעציב כמעט כמו הטקסטים של רביקוביץ' ואבידן. 

        26/8/08 19:44:


      מירי, תודה רבה על ההסבר היפה והמעמיק!

      והחיבור בין השניים הוא כמובן אישי שלי ואסוציאטיבי לגמרי.

        25/8/08 19:53:


      תצרף משונה. כלומר מכל שירי הזוגיות שבעולם, לבחור דווקא בשני אלו ולהעמיד אותם זה בצד זה.

      אבל אם כבר, ומתוך גישה פוסטמודרנית-ספורטיבית מובהקת לפיה ניתן לקשור יחד כל שני אלמנטים בקשר משכנע,

      הייתי חוקרת דווקא את המבע הלשוני בשני השירים. המחקר מעלה ממצאים מפתיעים:

       

      בשיר של רביקוביץ' שאמור לתאר זוגיות (משונה מאד, אבל זוגיות) - יש המון 'אני', 'אתה'

      ורק מופע 'אנחנו' אחד - "ואנחנו עצמנו דוחים הכל". היה צפוי שבשיר שמתאר מצב זוגי המצב יהיה הפוך.

       

      ואילו בשיר השני, שמתאר את התפרקות הזוגיות, מהבחינה הלשונית גרידא דווקא נמשך המצב הזוגי, השיר מרבה להתייחס אל השניים כאל חטיבה אחת בלתי נפרדת.

       

      אולי חלק מהקושי בזוגיות נעוץ באותה יישות שלישית אמורפית, חוסר האיזון בין 'אני' אתה' וה'אנחנו' הזה.

      ואולי השיר של אבידן מבטא באמצעים לשוניים את הקושי להיפרד מאותה ישות שלישית, אמורפית, ה'אנחנו' הזה.

       

        23/8/08 11:36:

      אחרי שעבר זמן ונראה לי שזה לא ייראה כניצול ופרסומת עצמית

       

       

      http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-299.htm

       

       

      http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-1098.htm

        23/8/08 11:03:


      אהוד - אתה בטוח שניסית בשפות הנכונות? (גם C זאת שפה) .

      יעל - אני דווקא בעד שירי אהבה פורחים. אבל תזכירי לי בסתיו.

        22/8/08 09:55:


      בדרך כלל אנשים מביאים פה שירי אהבה פורחים

      ואתה הבאת שירי אהבה מרירים של שני

      משוררים נפלאים רביקוביץ ואבידן.

      אני מאוד אוהבת לשמוע שוב ושוב מחדש אותם

      איפא ישנם עוד אנשים כמוהם. הם כבר אינם**

        21/8/08 22:32:

      תבורך.

      ואני עם לינקים גמרתי.

      עד שהמחשב יבין אותי כשאני צועק עליו בשלל שפות.

        21/8/08 15:38:


      הלינק שהוספת לא לחיץ!

      הנה התמונה:

       

       

        20/8/08 23:20:

      שיט, נכנס רק קטע מהציור.

      הנה קישור:

      http://www.artchive.com/artchive/H/hopper/earlysun.jpg.html

      תקליק על הציור, זה יגדל.

        20/8/08 23:19:

      כל מי שמראה לי את הופר, קנה אותי.

      ושלל הפרשנויות כאן להופר מוכיחות את גדולתו של הצייר הזה.

      כי כולן עשויות להיות נכונות. הופר, נביא הניתוק האורבאני ותחושת ההוייה המנוכרת והחלולה, היה מספיק חכם כדי לעצב חלק מהסיטואציות שלו באופן שמעלה סימן שאלה  ומאפשר את שתי הפרשנויות.

      לדעתי, דוקא 

      early sunday morning ,

      על האווירה ה-all-american שלו, מראה את עומק האהבה לאדם ועומק החוויה האנושית שבמקום, תקופה ושעה ביום:

       

        20/8/08 10:12:

      צטט: בדלי 2008-08-19 15:18:41


      אני מסכים עם כנרת

      הציור יפהפה ולאו דווקא מבטא את הניתוק הרע והאיבה או ההתקדמות לעברם

      השיר של אבידן חזק, ומעניין שהוא מדגיש שם שהם לבדם ואין להם ילדים

      פוסט מלנכולי עמוק

       

       

       

       

      "רק זה חסר לי
      שיופיעו לי פתאום ילדים
      בישימון הזה
      ואולי אפילו יפרו אותו
      למשך שנים אחדות
      ואז כבר לא אצא ממנו
      לעולם"

       

      (מתוך שירים שימושיים, 1973) 

       

      ועוד ציטוט: "הדבר הראשון שיקרא לי אבא, אני יורה בו"  (אבידן) .

      עוד: כאן 

       

       

       

       

       

        20/8/08 10:04:

      צטט: א.ברק. 2008-08-19 23:44:30

      תמיד הוא מזכיר לי טיולי ערב

      בתל אביב בהם אפשר לדמיין פיסות אינטימיות מיסתורית מחלונות

      הבתים המשותפים (אף על פי שכנראה אלו באמת רק מוישל'ה ולאה רואים

      חדשות בערוץ 2).

      האם ניכור אינטימי זו הגדרה  טובה להופר ? 

       

      סיטואציה מוכרת ואהובה, להסתובב בחוץ, בערב, מהבתים קולות של טלויזיה (תמיד!) , על התקרה אורות כחלחלים מהבהבים. בכל בית סיפור משלו, וזה שהולך בחוץ מזפזפ בין הסיפורים בזמן שבני הבית מזפזפים בין הערוצים.

      אבל צריך לחכות לסתיו, לתקופת החגים, כדי להנות מטיול כזה. 

       

       

        19/8/08 23:44:

      מסכים עם דמונס, פה למעלה, לגבי הופר.

      מנוכר, אינטימי, אירוטי. תמיד הוא מזכיר לי טיולי ערב

      בתל אביב בהם אפשר לדמיין פיסות אינטימיות מיסתורית מחלונות

      הבתים המשותפים (אף על פי שכנראה אלו באמת רק מוישל'ה ולאה רואים

      חדשות בערוץ 2).

      האם ניכור אינטימי זו הגדרה  טובה להופר ? 

        19/8/08 17:07:


      זה מדהים מחדש איך כך אחד מאיתנו יכול לקחת "מציאות" שלכאורה נראת זהה ולפרש אותה אחרת...

      בציור של הופר, יש איזה נינוחות ביתית (הבית מואר, והופר נמצא מהצד האפל, מתבונן, מקנא? אולי? ), הנינוחות של הביחד, וכל אחד לחוד...הוא עסוק, היא..אולי קצת משועממת.. אולי ממתינה לרגע שישתו קפה ביחד.." אני רק מסיים את הכתבה.."

      החיים..לא תמיד ברגעים המסעירים..אבל בכל זאת משהו נעים.

      וכרגיל...תמיד כייף לקרוא אותך...עוד משהו בי מתרחב.

       

       

        19/8/08 15:18:

      צטט: כנרת רוזנבלום 2008-08-18 11:40:18


      שני שירים נהדרים, יפהפיים. מעניין העדרם של האחרים בשירים האלה, ילדים או לא, מעניינת הרגעיות של הראשון ואורך הטווח של השני.

       

      את הופר אני רואה קצת אחרת. נכון שעל רקע ההופריות שלו, האנשים הבודדים באשר הם, מתחשק לקרוא גם את זה כניתוק, אבל לי זה מרגיש דווקא כמו הפוגה שאפשר לפעמים לקחת האחד לצד השני, הפוגה מהסוג שאפשר לקחת ליד מעט מאוד אנשים.

       

      נכון שההפוגה הזאת עלולה להפוך לניתוק ממושך. אבל אפשר גם לחזור ממנה. בעצם, הכל זה צמתים.

      אני מסכים עם כנרת

      הציור יפהפה ולאו דווקא מבטא את הניתוק הרע והאיבה או ההתקדמות לעברם

      השיר של אבידן חזק, ומעניין שהוא מדגיש שם שהם לבדם ואין להם ילדים

      פוסט מלנכולי עמוק

       

        19/8/08 11:17:

      צטט: תומיש 2008-08-18 17:32:01

       

      אווווו אתה.

       

       

       

       


      כי שירי אהבה מרים,

      כי דליה רביקוביץ,

      כי קיץ

      ואהבה פורחת.

       

       

        19/8/08 08:32:


      איזו בחירה של שניים...

      דליה תמיד הדהימה אותי, בכל פעם מחדש, באופן בו היא מצליחה לתאר בדיוק את זה - רומנטיקה מנותקת, לאהוב אהבה בלי להזדקק לה. לא קל. ואבידן, אבידן. האומץ להשתמש במילים כמו שהן, בלי לנסות לסדר, לייפות, להרשים. לכתוב חיים בפואטיקה.

      אני יודעת שאומרים שיש משהו יפה בשניים, אבל האינסטינקט שלי לאחר קריאה ראשונה של הפוסט דרש כותב/ת שלישי/ת, ולמרות שהכי קל לי ללכת על יונה וולך, תמיד, היא לא מסתדרת לי פה. דווקא הייתה זו שימבורסקה, שאתמול נתקלתי רנדומלית באחד משיריה:

      אני חייבת הרבה
      לאלו שאיני אוהבת.//
      ההקלה שבה אני משלימה עם היותם
      קרובים יותר למישהו אחר//
      השמחה שלא אני
      הזאב של כבשותיהם//
      שלום לי עמם
      וחופש לי עמם -
      ואת זה האהבה לא יכולה לתת
      ולא יכולה לקחת.
      ("אמירת תודה"/ ויסלבה שימבורסקה)

       

      אני דווקא מעריכה יותר כתיבה על אהבה בדיוק מנקודת הניתוק הזה. הערך המוסף עולה על כל שמאלץ רומנטי שכבר נכתב באלף ורסיות אחרות.

       

      פוסט נהדר, כתמיד. תודה.

        18/8/08 22:48:

      פואמה ממש.

      הציור של הופר, הגבר והאישה שניהם באותה תנוחה כמעט. דומים זה לזה. ראויים זה לזה.

        18/8/08 19:35:

      קשרת מצד אחד והבאת מהצד השני והכנסת שלישי בכלל לא מכאן ויחד עם היום המתקצר כאן, נהיה לי קצת עצבובי.

       

      מצוין

        18/8/08 19:00:

      צטט: לילי טיילור (שרון) 2008-08-18 15:16:47

      השירים של דליה רביקוביץ, אפשר לשמוע בהם תמיד, תמיד, את האש שחורכת את העור, מאיימת להתפשט ולאכול הכל.  שירת המצוקה האסתטית בהתגלמותה.  נורא קשה לי לקרוא את הבערה הדחופה הזו, למרות שהיא תמיד משכילה להביא אותה בשלמות שירית עגולה ונקייה. צרחות מאורגנות היטב.
      אין ספק, דוד אבידן (יחד עם דיויד בואי) הוא החייזר האהוב עליי ביותר. אלא שב"הרי את מותרת" הוא נטול תעלולי שפה וחומרים פוסט גלקטיים, ארצי מאוד,  בגובה העיניים. אולי בגובה התקרה, זו שאין בה אלוהים.

       

       

      שני משוררים, אני מניחה ששניהם האמינו באהבה, והסוף של שניהם היה סוף נורא, סוף משוררי הייתי אומרת. למות מאהבה ומעוני ומבדידות. זה סוף משוררי.  רק שבניגוד לשלי וקיטס וביירון, הסופים האלה לא היו רומנטיים כלל.

       

      ואהבה? בשביל מה? או אם לצטט את אבידן שוב, למען השם, למה לנו כל העניין הזה? מישהו עדיין מאמין ביכולת של אהבה להתמשש בזוגיות? לא מאמינה לא בזה ולא בזה. אבל בחומר ניקוי אני מאמינה!!!

       

      שרון, איזה דבר מעולה כתבת כאן.

      אני לפעמים שואל את עצמי אם אבידן האמין באהבה. אולי, פעם, בצעירותו. כשקוראים את מה שכתב בערוב ימיו, זה נראה כאילו הוא האמין בעיקר באבידן .

       

      ולגבי אהבה vs מימושה בזוג (או רק אהבה) - שאלת השאלות, לא?

      (אני דווקא אופטימי. או סתם דוגמטי) .

       

       

       

        18/8/08 18:56:


      דני ל. - כאן בדיוק המקום להאריך בדיבורים. אתה מוזמן, ותודה.

      אסף - אפשר לשאול למה?

      תום - וגם את ...

       

        18/8/08 18:41:

      צטט: כנרת רוזנבלום 2008-08-18 11:40:18


      שני שירים נהדרים, יפהפיים. מעניין העדרם של האחרים בשירים האלה, ילדים או לא, מעניינת הרגעיות של הראשון ואורך הטווח של השני.

       

      את הופר אני רואה קצת אחרת. נכון שעל רקע ההופריות שלו, האנשים הבודדים באשר הם, מתחשק לקרוא גם את זה כניתוק, אבל לי זה מרגיש דווקא כמו הפוגה שאפשר לפעמים לקחת האחד לצד השני, הפוגה מהסוג שאפשר לקחת ליד מעט מאוד אנשים.

       

      נכון שההפוגה הזאת עלולה להפוך לניתוק ממושך. אבל אפשר גם לחזור ממנה. בעצם, הכל זה צמתים.

       

      הי כנרת,

      בעניין הופר (וגם לחיה שכתבה מעליך) - כמו שאמרת, אני מקשר כאן לדברים אחרים שלו, עם חדרי המלון והבארים הריקים והסצינות השוממות. שני הפרצופים הריקים האלה, חסרי התוים, נראים לי מנותקים מאוד.

       

       

        18/8/08 18:34:

      צטט: חיהל'ה 2008-08-18 09:30:01


      קודם כל תודה על הבאת שני השירים, לא הכרתי אותם.

      אני הבנתי ככה:

      דליה רביקוביץ' רומזת לגבר אליו ממוען השיר שאין זמן ושהיא בן אדם, בשר ודם ולא אלילה. גברים נוטים לעשות מיתולוגיזציה מאהוביהם, לאהוב אידאל בעוד שהנשים פרקטיות יותר וב- אין זמן היא מכוונת לילדים, לדעתי.

      אצל אבידן זוית הראייה היא כמו מלמעלה, אולי של אלוהים? אבל בין הגבר הזה לאישה הזו אין אלוהים וגם לא ילדים. הם אינם מקודשים.

      אצל שניהם רביקוביץ' ואבידן אני רואה כמיהה לבית, משפחה.

      באופן אישי - אהבתי יותר את הכתיבה של אבידן.

      דווקא אצל הופר, אני לא רואה ניכור אלא שלווה, כל אחד עסוק בענייניו, כאילו שהוא לבד אבל הם ביחד. יעיד על כך היופי הרב...

       

      חיה, יופי של פרשנות לרביקוביץ' . בכלל, זה שיר מאוד "פתוח" ומסתורי, כבר שמעתי כל מיני פרשנויות לגביו.

      וזה בניגוד לאבידן (כאן) שהוא די סגור ולינארי, ועדיין אני לא מסכים איתך לגבי דבר אחד  - נראה לי שהוא רומז שטוב שאין לזוג הזה ילדים. זה לא היה מפר את בדידותם, ובסוף מה שנשאר ביניהם זה קצת חומר ניקוי (איזה מזל) .

       

        18/8/08 17:32:

       

      אווווו אתה.

       

       

      השירים של דליה רביקוביץ, אפשר לשמוע בהם תמיד, תמיד, את האש שחורכת את העור, מאיימת להתפשט ולאכול הכל.  שירת המצוקה האסתטית בהתגלמותה.  נורא קשה לי לקרוא את הבערה הדחופה הזו, למרות שהיא תמיד משכילה להביא אותה בשלמות שירית עגולה ונקייה. צרחות מאורגנות היטב.
      אין ספק, דוד אבידן (יחד עם דיויד בואי) הוא החייזר האהוב עליי ביותר. אלא שב"הרי את מותרת" הוא נטול תעלולי שפה וחומרים פוסט גלקטיים, ארצי מאוד,  בגובה העיניים. אולי בגובה התקרה, זו שאין בה אלוהים.

       

       

      שני משוררים, אני מניחה ששניהם האמינו באהבה, והסוף של שניהם היה סוף נורא, סוף משוררי הייתי אומרת. למות מאהבה ומעוני ומבדידות. זה סוף משוררי.  רק שבניגוד לשלי וקיטס וביירון, הסופים האלה לא היו רומנטיים כלל.

       

      ואהבה? בשביל מה? או אם לצטט את אבידן שוב, למען השם, למה לנו כל העניין הזה? מישהו עדיין מאמין ביכולת של אהבה להתמשש בזוגיות? לא מאמינה לא בזה ולא בזה. אבל בחומר ניקוי אני מאמינה!!!

        18/8/08 12:20:

      זה השיר האהוב עלי ביותר של אבידן.

        18/8/08 11:52:


      יש לי מ להגיד אבל זה יהיה ארוך מדי

       אז כיכבתי למען הקיצור והבעת הנאה

        18/8/08 11:40:


      שני שירים נהדרים, יפהפיים. מעניין העדרם של האחרים בשירים האלה, ילדים או לא, מעניינת הרגעיות של הראשון ואורך הטווח של השני.

       

      את הופר אני רואה קצת אחרת. נכון שעל רקע ההופריות שלו, האנשים הבודדים באשר הם, מתחשק לקרוא גם את זה כניתוק, אבל לי זה מרגיש דווקא כמו הפוגה שאפשר לפעמים לקחת האחד לצד השני, הפוגה מהסוג שאפשר לקחת ליד מעט מאוד אנשים.

       

      נכון שההפוגה הזאת עלולה להפוך לניתוק ממושך. אבל אפשר גם לחזור ממנה. בעצם, הכל זה צמתים.

        18/8/08 10:25:

      צטט: עמיר 2008-08-18 08:59:38

      צטט: מיכל* 2008-08-18 00:33:30

       

      וגם שירו של אבידן (המוכר לי), מספר סיפור מוכר, על התחלה וסוף ידוע מראש, כשתקווה מקשטת אותו במרכזו (עוד נשתנה, לא?):

       

      "הקירות סוככים עליהם והתקרה רוחשת עננים

      יש אלוהים בשמיים ומחר יום חדש אנשים משתנים"

       

       

      מיכל,

      קראתי את השיר אחרת. לדעתי יש בחלקו הראשון משהו "היסטורי" מתקופה בה עוד היה מקום לאופטימיות בגלל מורכבות הקשר (האהבה למרות האיבה, החדווה למרות הסכינים) , בהמשך הוא הולך ומצטמצם למשהו חד-מימדי (הוא בודד היא בודדה וכו') עד שהוא נמוג לתוך הכלום (גבר חי עם אישה ועכשיו העניין נגמר) ומשאיר אחריו הבהוב לא מוגדר וקצת חומר ניקוי.

       

      :)

      ההבדל בינינו, שאני מכירה התחלות קצרות, והסופים שלי ארוכים.

      אז מה שקרה בהתחלת בשיר נראה לי כמעט באמצע.

      (הקרנה מתמונה פרטית)

       

        18/8/08 09:30:


      קודם כל תודה על הבאת שני השירים, לא הכרתי אותם.

      אני הבנתי ככה:

      דליה רביקוביץ' רומזת לגבר אליו ממוען השיר שאין זמן ושהיא בן אדם, בשר ודם ולא אלילה. גברים נוטים לעשות מיתולוגיזציה מאהוביהם, לאהוב אידאל בעוד שהנשים פרקטיות יותר וב- אין זמן היא מכוונת לילדים, לדעתי.

      אצל אבידן זוית הראייה היא כמו מלמעלה, אולי של אלוהים? אבל בין הגבר הזה לאישה הזו אין אלוהים וגם לא ילדים. הם אינם מקודשים.

      אצל שניהם רביקוביץ' ואבידן אני רואה כמיהה לבית, משפחה.

      באופן אישי - אהבתי יותר את הכתיבה של אבידן.

      דווקא אצל הופר, אני לא רואה ניכור אלא שלווה, כל אחד עסוק בענייניו, כאילו שהוא לבד אבל הם ביחד. יעיד על כך היופי הרב...

        18/8/08 08:59:

      צטט: מיכל* 2008-08-18 00:33:30

       

      וגם שירו של אבידן (המוכר לי), מספר סיפור מוכר, על התחלה וסוף ידוע מראש, כשתקווה מקשטת אותו במרכזו (עוד נשתנה, לא?):

       

      "הקירות סוככים עליהם והתקרה רוחשת עננים

      יש אלוהים בשמיים ומחר יום חדש אנשים משתנים"

       

       

      מיכל,

      קראתי את השיר אחרת. לדעתי יש בחלקו הראשון משהו "היסטורי" מתקופה בה עוד היה מקום לאופטימיות בגלל מורכבות הקשר (האהבה למרות האיבה, החדווה למרות הסכינים) , בהמשך הוא הולך ומצטמצם למשהו חד-מימדי (הוא בודד היא בודדה וכו') עד שהוא נמוג לתוך הכלום (גבר חי עם אישה ועכשיו העניין נגמר) ומשאיר אחריו הבהוב לא מוגדר וקצת חומר ניקוי.

       

        18/8/08 08:53:


      מיא - בדיוק. אחד המודרנים ביותר. את השורות הראשונות שציטטתי שם (מתוך העתקת שמש) הוא כתב איפשהו באמצע שנותהחמישים, וברזים ערופי שפתיים אפילו מוקדם יותר.

      שי - הופר אולי לא מכאן, אבל אבידן החייזר העתידני ממש לא מעכשיו ...

      טל - נכון. זה מתחיל באדישות, נמשך בניכור (אצל הופר) ונגמר באיבה (אצל אבידן).

      איילת - תודה !

        18/8/08 07:57:

      פוסט נפלא! *
        18/8/08 00:40:

      בעיני המכנה המשותף לשירים ולציור הוא הניכור.

       

        18/8/08 00:33:

      מאוד נהניתי משירה של דליה, שמשלב תקווה לחגיגה קטנה, עם ריכוך חששות שלו מראש ובכל זאת יש דאגה במילים:

      "תזכור שהבטחת לבוא אלי בחג
      ...
      תזכור מתי והיכן"

       

      וגם שירו של אבידן (המוכר לי), מספר סיפור מוכר, על התחלה וסוף ידוע מראש, כשתקווה מקשטת אותו במרכזו (עוד נשתנה, לא?):

       

      "הקירות סוככים עליהם והתקרה רוחשת עננים

      יש אלוהים בשמיים ומחר יום חדש אנשים משתנים"

       

        18/8/08 00:19:


      מאוד יפה מלאכת ההרכבה שלך שמגיעה לקרשנדו עם הופר, שהוא הרי לא מכאן. אבל לצורך העניין, הוא מאוד נוכח.

        17/8/08 23:40:

      כל פעם מדהים אותי מחדש לקרוא את אבידן, שנשאר אקטואלי מתמיד, חד, ברור, בהיר, פוגע, ממש עתידני, כמו ששאף.

       

       

        17/8/08 22:56:

      ששכרה בצידה (כמעט תמיד) .
        17/8/08 22:47:
      עבודה קשה- זוגיות.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      עמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין