פעם חשבתי לעצמי שהיומולדת של אוריה זה תאריך שמיוחד רק לה. היום אני מבינה שזאת היתה גם לידה שלי, שזה גם תאריך שלי. לאור ירח, הסתובבתי שעות על הגג שלנו, מנסה להבין את הכוחות , העוצמות והשינויים המהירים שחלים בגופי בלי שליטתי, כמעט(המוח חייב להפריע). אני זוכרת רגעים שאני מנסה להפוך צירים לגלים, כאבים להתקדמות. חלק נכבד מהמסע שלי קיבל משמעות מאז הלידה, לקבל אחריות. ללדת טבעי זה כל מה שעניין אותי, כל כך פחדתי מבית חולים, מאיזה רופא שיחשוב שהוא "מציל" אותי, פחדתי שידחפו לי יותר מידי ידיים, שיחתכו מהר מידי את החבל, שיחסנו אותה,ירחצו אותה שיגעו בה. יצר הכי מגונן וחייתי שהרגשתי בחיי, רק רציתי ללדת טבעי. אז קראתי את כל הספרים,שמרתי על כושר,אכלתי נכון,קבלתי דיקורים ותליתי פוסטרים בבית עם הוראות הפעלה,איך לעשות מה,,,ומתי,,,חשבתי שאני מוכנה. ביום שלישי על הגג,אחרי יום לימודים ועשייה מוטשת מעייפות ורק רוצה להכנס למיטה. זה התחיל,כאבים שקורעים לי את הגוף,כאבים שמבתרים אותי לחלקים ללא שליטתי,כאבים שלא מודיעים כשהם באים,אחד,שניים,אלף,אלפיים. שילשולים מטורפים שמסבירים לי כמה הגוף כל כך ישן בעולם הזה,כמה הוא חכם,כמה הפרעתי לעצמי ללדת. יכולתי לקצר תהליכים אילו רק ידעתי שהסוד זה פשוט לוותר,לקבל,להרפות לגמרי עד הסוף. בשש בבוקר אחרי לילה רצוף כאבים והרבה היסטריה,הגיעה רונית המיילדת שלנו,הרגשתי הקלה,אולי היא תוכל לקחת את הכאב הזה,אבל אז לא ידעתי שהסיפור בקושי התחיל. כמה סטגנציות אספתי עם השנים וכל סטגנציה נקשרה בעוד ועוד קשרים. פחדתי,הרגשתי שאין בי את הכח לשאת את הכאב,כל כך הרבה שעות של תהליך,תהליך שהכרחתי את עצמי לעבור. מה לא ניסיתי עם הכאב,צרחתי עליו,בכיתי לו,אפילו ניסיתי לצחוק עליו,שום דבר לא זז. ארבע אחר הצהריים אני עם פתיחה של ארבע,רונית רמזה על בית חולים ונרדמה על הספה, גלעד מותש איתי,,נשברתי,חשבתי שלא אלד לעולם. אז החלטתי פשוט ללכת לישון. דקה של שינה שלב ארבע,דקה של כאבים שמבתרים. בתום השעה קבלתי קצת כח והבנתי שזה או לעלות לבית חולים או ללדת כמו שחלמתי.השלב השני התחיל, אחרי הקאה ארוכה מכל התרופות ההומאופטיות,משהו נפתח בי,ההקאה שחררה חלק נכבד מהסטגנציות וחלק נכבד מהפחדים. הבנתי שבעצם הכאב הוא לא האויב שלי הוא בא לעזור לי,אז נתתי לו יד והתחלנו להילחם יחדיו. הקשבתי לו,למדתי אותו,הרגשתי איך אני צריכה לעזור לאוריה,איך אוריה משדרת לי אני מגיעה... בעשרה לתשע ביום רביעי 20.6.02 בתוך הקליניקה הלבנה שלי על מזרוני השיאצו,שוחה בדם,בכאבים,הזמן מבחינתי קפא. הראש היה בחוץ,רונית צרחה שקט,"תשתקי היא יוצאת",אני לא ממש זוכרת אם נבהלתי או לא אבל סתמתי לשניה,עצרתי את הבהמה שבי. פתאום ראיתי איך הוילונות הרכים שלי עפים פנימה,הרגשתי אנרגיה שונה,טובה,סוף סוף שקט. בעדינות כמו שרק הטבע יכול ,הרוח נכנסה,הם כאן,המלאכים של אוריה. איך הבית נתמלא קדושה, ילדתי אחרי שמונה עשרה שעות של תהליך שבסופו הבנתי מה זה "LET GO",כמה כח,כמה עצמה,איזו זכות ניתנה לי,איזו מתנה. אוריה לוי,בתי היקרה,את חוגגת את יום הולדתך החמישי ואיפה שהוא גם אני מרגישה בת חמש,ברמה קצת יותר עמוקה. הלידה שלך גילתה לי כוחות ויכולות חדשים,נתנה לי אומץ וים של שיעורים. אני נהנית ללמוד ממך כל פעם מחדש. ילדה שלי,את בת חמש, וזהו זמן של שינויים....זמן של מעשים...זמן של מתנות... ואני מברכת אותך ילדתי,, בטיפות של אהבה,טיפות של שמחה,טיפות של מזל... כל שתבקשי לו יהי. אמן. אוהבת עד סוף העולם... תמיד... אמא שלך. שרון.. |