כותרות TheMarker >
    ';

    דדלוס ואיקרוס - ציור של ברוייגל שיר של אודן. על האדישות לסבלו של האחר

    46 תגובות   יום שני, 18/8/08, 16:17

    הפוסט של היום הוא על ציור ושיר.

     הפוסט של היום הוא על הסבל בעולם ועל האדישות כלפי סיבלו  של האחר.

    הציור הוא  של הצייר הפלמי בן המאה השש עשרה , פיטר ברוייגל.

    השיר הוא של המשורר הבריטי  ויסטן יו אודן . 

    אודן נולד ב-1907 ובמלחמת העולם הראשונה עדיין היה ילד.אבל אין ספק שדור המשוררים המיוסר של הצעירים שהיו מבוגרים ממנו אך במעט - ואשר החוויה המעצבת שלהם, הייתה מלחמת החפירות האיומה שבמזרח צרפת - השפיע באופן מכריע על יצירתו .

     הציור והשיר מתארים את סופו של הסיפור המיתולוגי על דדלוס ואיקרוס.  דדלוס היה המהנדס שתכנן ובנה את הלבירנט בכרתים. כדי שלא יגלה את סוד הלבירנט עם סיום העבודות, הוא נכלא בתוך הלברינט יחד עם בנו איקרוס. דדלוס לא השלים עם גורלו ובמשך זמן רב אסף נוצות של צפרים עד שהצליח לאסוף מספיק נוצות כדי לתפור לו ולבנו כנפיים שאיפשרו להם לעופף ולברוח.   איקרוס שהיה צעיר ומלא חדווה ושימחה התלהב מכשרון התעופה שלו והמריא יותר ויותר גבוה, על אף אזהרותיו של אביו, עד שהתקרב קרוב מידי לשמש, והחום הרב גרם לדונג שעימו חוברו הנוצות לגופו של איקרוס להינמס ואיקרוס צנח אל הים ומת.

    בשיר הזה מתתיחס אודן לציור הזה של ברוייגל ולמבט המיוחד של האמן שרק הוא מצליח לראות את הסבל האנושי הפרטי של היחיד בעוד עולם כמנהגו נוהג ואף אחד כמעט , לא שם לב לטרגדיה שהתחוללה זה עתה:  נער  שנופל פתאום מהשמיים וטובע בים.

     

    הנה הציור של ברוייגל, והשיר של אודן, אותו ניסיתי לתרגם לעברית.

     

     

     

    Landscape with the Fall of IcarusPeter Breughel, the Elder ,  1525-1569 

     

      

     

     Musee de Beaux Arts

     w.h. Auden

    About suffering they were never wrong,
    The Old Masters; how well, they understood
    Its human position; how it takes place
    While someone else is eating or opening a window or just walking dully along;
    How, when the aged are reverently, passionately waiting
    For the miraculous birth, there always must be
    Children who did not specially want it to happen, skating
    On a pond at the edge of the wood:
    They never forgot
    That even the dreadful martyrdom must run its course
    Anyhow in a corner, some untidy spot
    Where the dogs go on with their doggy life and the torturer's horse
    Scratches its innocent behind on a tree.


    In Breughel's Icarus, for instance: how everything turns away
    Quite leisurely from the disaster; the ploughman may
    Have heard the splash, the forsaken cry,
    But for him it was not an important failure; the sun shone
    As it had to on the white legs disappearing into the green
    Water; and the expensive delicate ship that must have seen
    Something amazing, a boy falling out of the sky,
    had somewhere to get to and sailed calmly on

     

     

    מוזיאון לאמנויות יפות

    וו.יו.אודן  

    בעניין הסבל הם לא טעו אף פעם, 

    רבי האמנים: כה היטב הם  הבינו את מקומו האנושי;

    איך הוא נוטל את מקומו בעוד מישהו אחר

     אוכל או פותח חלון או סתם מהלך לו לאיזה מקום.

    כיצד זה, בעוד הזקנים משתוקקים ביראה

    לנס הפילאי  כדי שיוולד אל העולם

    יש גם ילדים שלא ממש  אכפת להם אם זה קורה,

    בעוד הם מחליקים על בריכת מיים  בשולי היער. 

    הם לא שכחו מעולם, שאפילו שריפה על המוקד

    התרחשה היכן-שהוא בפינה, בחצר מטונפת,

    שבה ממשיכים הכלבים את חייהם הכלביים וסוסו של התליין

    משפשף את אחוריו התמימים אל גזע עץ

    בעוד מישהו אוכל, פותח חלון או סתם מתהלך

    ב"איקרוס" של ברויגל, למשל:

    איך הכל פונה עורף, בשאננות, לאסון: 

    האיכר החורש שמע אולי את נתז המים,  את הזעקה הנואשת ,

    אבל לגביו זה לא היה כישלון חשוב 

    השמש זרחה, כי זו דרכה ,  

    על הרגליים הלבנות  שנעלמו  במים הירוקים , 

    והספינה המהודרת , שראתה בוודאי משהו פלאי:

    נער נופל מן השמים

    הייתה צריכה  הרי, להפליג לאיזה מקום 

    ונסעה לה בשלווה הלאה.

     
    דרג את התוכן:

      תגובות (46)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/8/08 17:33:

      צטט: רקדן המילים 2008-08-18 22:02:08

      צטט: ים סוף לוי 2008-08-18 17:43:12


      שלחת אותי למקום אחר... המשרד נמס ונעלם וכל כולי בציור ואז במילים שמציירות את הניכור.

      והחיים שהכל יש בהם. וטעמם לענה ודבש. אלו הם. ואנחנו בתוכם.. בוחרים עד כמה שניתן, נושאים בגבורה עד כמה שמצליחים. חיים.

       

      זה היה רגע של קסם באפור של יום מעיק במיוחד. תודה מר רקדן. על המילים והצבעים והמראות.

      כתבתי על סבל של מישהו על אדישות אבל את הרגשת רגע של קסם... מעניין.... אבל ... נחמד... שמח שיצרתי אצלך את האפקט הזה

       

      בכל פעם שמישהו/משהו גום לי להזדהות רגשית, בקבלה שלמה, עם המשפט המודגש לעיל - זה בשבילי, קסם.

      :-)

       

       

        20/8/08 16:57:

      שוב, נפעמת ממעיין (בעצם, כבר כתבתי פעם שזהו יותר אוקיינוס) הידע שלך, ומהיכולת לשלב בין חמרים מתחומים שונים לכאורה וליצור מארג הרמוני ועשיר.

      הפוסט הנוכחי לא רק מענג ומשכיל, אלא גם מעורר מחשבה בנוגע למקומו של האדם וסבלו בעולמינו, גם בימים עברו אך גם ובעיקר היום, לנוכח כל מה שמתרחש בארץ ובעולם.

      תודה.

      דינה

        19/8/08 14:04:

      קסום כתבת .תודה לך. והציור הוא אחד האלמותיים שלו
        19/8/08 08:16:

      מדהים.

      איך עולם כמנהגו נוהג

      והסבל, הוא רק חלק מהחיים כולם.

      אנחנו מכירים זאת כל כך מקרוב.

      ההקשרים שלך מרתקים, מאתגרים את המחשבה.

      תודה לך.

        19/8/08 08:15:
      ההקשרים שאתה עושה בין העבר להווה מדהימים אותי כל פעם מחדש. גם עכשיו מתנהלת מלחמה והעולם שותק, נותן לאנשים ליפול בזה אחר זה ומתעסק בענייניו, בפוליטיקה שמאחורי הכסף הגדול. עצוב. וגם התמונה משדרת בסגנונה הקפוא עצב מסוים. האיכר עם הגב אלינו, מצד אחד מכניס אותנו פנימה לתמונה, אך מנגד מציג בפנינו את אטימותו לנעשה סביבו. התאור מלמעלה ממבט הציפור מדהים ביופיו מצד אחר, אך מנגד הוא גרנדיוזי מידי והפרטים בתמונה קופאים על מקומם, עוצרים מלכת. תודה *
        19/8/08 07:58:

      פוסט נהדר. תודהשהכרת לי את המשורר הזה.

      אהבתי במיוחד את השורה הזאת:

       

       

      בעניין הסבל הם לא טעו אף פעם, 

      רבי האמנים: כה היטב הם  הבינו את מקומו האנושי;

      מיכל

       

        19/8/08 06:16:

      אתה      משו   אחר

       

        רגוע

      ולמה כל הסבל הזה?

      בגלל שאנחנו נשרפים מקרני השמש.

      עוד, עוד,תשוקות תאוות,כסף.בסוף שורפים עצמנו.

        19/8/08 02:58:

        לך- תודה על פוסט עמוק ומושקע...

           ..ולך-

      צטט: מתבוננת 2008-08-18 17:16:43

      העצב אין לו סוף

      לאושר יש ויש

      אושר הוא נוצה קלה ברוח

      שרגע מעופפת באוויר -

      על כנף הרוח 

      נישאת עד שתנוח

      קלים חייה וקצרים כמו שיר.. 

      (וניסיוס דה מוראס / אנטוניו קרלוס ז'ובים)

       

           תודה על התוספת.. :-)

       

       

        19/8/08 00:13:


      משובח....

      הרהור עמוק

      חוויה חושית בצבעים מאת ברויגל

      מילים שלוקחות את הנפש למעמקים

      בקיצור קשרת כאן כמה קצוות יפות עם אמירה מיוחדת

      *

       

        18/8/08 23:44:


      חזרתי להאיר * לך

      אפרת

        18/8/08 23:44:


      פוסט  מעניין מושקע

      מיוחד

      עשוי בטעם

      ומוכיח על עושר תרבותי אפרת

      ***

        18/8/08 22:06:
      טוב אז זה כבר מדאיג.............וגם נפלא או פשוט מיקרי שאני הצלחתי לפני שבוע להוסיף גם את דמותו של איקארוס לפוסט שלי...........אתה מוזמן.........פוסט נפלא.
      http://cafe.themarker.com/view.php?t=571037
        18/8/08 22:05:

      צטט: ג'ראלדין 2008-08-18 21:33:41


      מחכים ומרגש כתמיד.

       כוכב להאיר את שמיך*

       

       

       

      תודה לכוכב המאיר

        18/8/08 22:05:

      צטט: הדרור 2008-08-18 21:18:52


      אני קוראת את מה שהבאת ונזכרת בכתבה חדשותית (בטלויזיה)

      שהייתה לפני חודשים ספורים....

      רוכב קטנוע מוטל בצומת (בארצנו...לא גאורגיה...בזמננו- לא בתקופת ימי הביניים)

      והנהגים ממשיכים לנסוע!

      שומו שמיים.

      האדישות והניכור גואים..ומכלים ...

      ***

      "כול המשפחות שמחות באותה דרך...כול משפחה סובלת בדרכה..." (טולסטוי? אולי לא מדויק)

      ***

      אתה, עם השפע שבך...שפע של ידע..חוכמה..תשוקה..ובעיקר, שפע של רגישות...

      מאיר ומרגש...

      החומרים שלך- הם סוג של מצפן!

      תודה! תודה!*

      כף לי לקרוא את התגובה המפרגנת כל כך שלך תגובה שראוי לה שתהיה פוסט

      תודה תודה גם לך

       

        18/8/08 22:04:

      צטט: יונית-נ 2008-08-18 19:20:07

      נהניתי לקרוא. תודה

       

      שמח שנהנית

        18/8/08 22:03:

      צטט: טנטרית 2008-08-18 18:49:07

      בעולם שלי

      לאושר  - אין לו סוף

      לעצב , יש  ויש  .

      הכל תלוי בצבע המשקפיים שאנחנו  לובשים

      אז אפשר להחליף  צבע ???!!

      או משקפיים ???!!!

      או כובע ?????????!!!

      רקדן מילים - רקדנית השמיים שולחת לך אהבה  וחופן אופטימיות .

      תודה על מינחת האופטימיות והאהבה

      אכן אושר מתמשך....

       

        18/8/08 22:03:

      צטט: ריקי ד. 2008-08-18 18:31:03

      תודה על פוסט יפה ומעניין במיוחד

      כוכב לשיר.

      תודה על הכוכב

       

        18/8/08 22:03:

      צטט: bosmati 2008-08-18 18:07:16

        
      הציור והשיר מתארים את סופו של הסיפור המיתולוגי על דדלוס ואיקרוס.  דדלוס היה המהנדס שתכנן ובנה את הלבירנט בכרתים. כדי שלא יגלה את סוד הלבירנט עם סיום העבודות, הוא נכלא בתוך הלברינט יחד עם בנו איקרוס. דדלוס לא השלים עם גורלו ובמשך זמן רב אסף נוצות של צפרים עד שהצליח לאסוף מספיק נוצות כדי לתפור לו ולבנו כנפיים שאיפשרו להם לעופף ולברוח.   איקרוס שהיה צעיר ומלא חדווה ושימחה התלהב מכשרון התעופה שלו והמריא יותר ויותר גבוה, על אף אזהרותיו של אביו, עד שהתקרב קרוב מידי לשמש, והחום הרב גרם לדונג שעימו חוברו הנוצות לגופו של איקרוס להינמס ואיקרוס צנח אל הים ומת.

      תודה רקדן המילים

      האדישות לעומת סבלו של הפרט ...

      מצער מאוד !

           *

      תודה

      האדישות לעומת סבלו של הפרט....

      אכן

       

        18/8/08 22:02:

      צטט: ים סוף לוי 2008-08-18 17:43:12


      שלחת אותי למקום אחר... המשרד נמס ונעלם וכל כולי בציור ואז במילים שמציירות את הניכור.

      והחיים שהכל יש בהם. וטעמם לענה ודבש. אלו הם. ואנחנו בתוכם.. בוחרים עד כמה שניתן, נושאים בגבורה עד כמה שמצליחים. חיים.

       

      זה היה רגע של קסם באפור של יום מעיק במיוחד. תודה מר רקדן. על המילים והצבעים והמראות.

      כתבתי על סבל של מישהו על אדישות אבל את הרגשת רגע של קסם... מעניין.... אבל ... נחמד... שמח שיצרתי אצלך את האפקט הזה

       

        18/8/08 22:01:

      צטט: אנג'ליק 2008-08-18 18:54:15

      הטעמים והניחוחות שאתה מביא לנו

      אתה צובע את הקפה

      מעניק חיים

      תודה איש יקר!!!

       

      את תמיד באה ונהנית מצבעי

      מחמיא לי נורא

      תודה

        18/8/08 22:00:

      צטט: guitarwoman 2008-08-18 17:36:42

      השילוב בין הציור לבין השיר הוא מלאכת מחשבת של ממש...

      סבל? לא יודעת מתי, ברצף הזמן ההיסטורי, הוא היה קשה יותר.

      כל עידן וסבלו הוא....

      (אגב זה לא רק סבל פיזי. יש המון סבל בכלל...)

      *

      למרות שנראה לך שאנו חיים בעידן עם המון סבל לדעתי , למרות כל הבעיות והמלחמות זה הרבה יותר טוב מהמאה הקודמת ובמיוחד במחצית הראשונה שלה

      בכל המלחמות שהיו בעולם מאז 1945 לא נהרגו מספר אנשים שנהרגו בשנה אחת של המלחמה ההיא...

       

       

        18/8/08 21:59:

      צטט: ציפור דרורית 2008-08-18 17:30:27


      מרגש !!

      השילוב של ברוייגל עם השיר של אודן.......

      המיתולוגיה מקצינה את הסבל אבל גם מעוררת תקווה......

      אהבתי מאוד את הפוסט

      כה לחיי!!

       

      דווקא לא זוכר ספורים עם הפי אנד במיתולוגיה תמיד כוחות הגורל מנצחים את היחיד

       

       

        18/8/08 21:58:

      אסכולת האנאל היא כבר משהו ותיק מאוד כבר יותר מחצי מאה

      וספר ההיסטוריה של בראודל על ספרד על הים התיכון הוא כמובן הקלאסיקה

      אבל למרות שמסכים מאוד שזו נקודת מבט מענינת על הההיסטוריה

      להתמקד באיש הקטן ובחייו ודרכו להבין משהו על האספקלריה של המציאות שבה חי

      ברוייגל ואודן רוצים לומר משהו אחר

      לא שהסיפור הקטן הוא הסיפור החשוב

      אלא שהמציאות היא הרבה סיפורים קטנים

      ואיזה כוליות אחת

      ובתוכה לא רואים את הטרגדיה שקרתה רק עכשיו

      אבל למרות הערותי תודה תודה על הערותיך המאלפות

       

        18/8/08 21:46:

      באופן מעניין למדי, הציור הזה, של ברויגל, נבחר כמוטו של חוברת למורים להיסטוריה לחטיבות הביניים. הפרשנות של מחברי הספר דומה לפרשנותך, אם כי הדגש שם הוא על זוית הראייה ההיסטוריוגרפית החדשה יחסית, שהחליפה את ההיסטוריוגרפיה הקלאסית: במקום ראיית תולדות האדם כשרשרת של מלחמות, אצילים, מלכים, דוכסים ורוזנים, מתמקדת ההיסטוריה החדשה, ההיסטוריה מלמטה (אסכולת ה"אנאל" הצרפתית), בחיי היום יום של האדם, בכל התקופות. היסטוריונית ישראלית מובילה בכך היא שולמית שחר, ועד כה אני מכיר 4 ספרים שכתבה על חיי האדם הפשוט בימי הביניים: על האישה, על הזיקנה ועוד. "הסתיו העוטה אותנו", אם איני טועה.

      ואיך מפורש הציור שהבאת לאור גישה זו? סיפורם של דדלוס ואיקרוס אינו מופיע בציור אלא כפינה זנוחה, יחסית לאדם החורש או רועה את עדרו, האדם הנמצא במרכז העלילה, במרכז הסיפור. הוא גיבורה הנשכח של ההיסטוריה, אותו מבקשת אסכולת ה"אנאל להשיב למרכז. ולמעשה, הוא מעולם לא עזב את המרכז. הכל תלוי בנקודת המבט של המתבונן.

        18/8/08 21:33:


      מחכים ומרגש כתמיד.

       כוכב להאיר את שמיך*

       

       


      אני קוראת את מה שהבאת ונזכרת בכתבה חדשותית (בטלויזיה)

      שהייתה לפני חודשים ספורים....

      רוכב קטנוע מוטל בצומת (בארצנו...לא גאורגיה...בזמננו- לא בתקופת ימי הביניים)

      והנהגים ממשיכים לנסוע!

      שומו שמיים.

      האדישות והניכור גואים..ומכלים ...

      ***

      "כול המשפחות שמחות באותה דרך...כול משפחה סובלת בדרכה..." (טולסטוי? אולי לא מדויק)

      ***

      אתה, עם השפע שבך...שפע של ידע..חוכמה..תשוקה..ובעיקר, שפע של רגישות...

      מאיר ומרגש...

      החומרים שלך- הם סוג של מצפן!

      תודה! תודה!*

        18/8/08 19:20:
      נהניתי לקרוא. תודה
        18/8/08 18:54:

      הטעמים והניחוחות שאתה מביא לנו

      אתה צובע את הקפה

      מעניק חיים

      תודה איש יקר!!!

        18/8/08 18:49:

      בעולם שלי

      לאושר  - אין לו סוף

      לעצב , יש  ויש  .

      הכל תלוי בצבע המשקפיים שאנחנו  לובשים

      אז אפשר להחליף  צבע ???!!

      או משקפיים ???!!!

      או כובע ?????????!!!

      רקדן מילים - רקדנית השמיים שולחת לך אהבה  וחופן אופטימיות .

        18/8/08 18:35:
      נדמה לי שהנמשל של המיתוס של איקרוס הוא ההיבריס.
        18/8/08 18:33:

      צטט: רקדן המילים 2008-08-18 17:23:21

      צטט: ayelet_gr 2008-08-18 17:11:38

      וכוכב, כמובן *

       

      תודה על הכוכב

      תודה על השיר היפה כל כך של אודן

      אחד המשוררים האהובים עלי ביותר

      ומשתתף באבלך

       

       תודה לך

       

        18/8/08 18:31:

      תודה על פוסט יפה ומעניין במיוחד

      כוכב לשיר.

        18/8/08 18:07:

        
      הציור והשיר מתארים את סופו של הסיפור המיתולוגי על דדלוס ואיקרוס.  דדלוס היה המהנדס שתכנן ובנה את הלבירנט בכרתים. כדי שלא יגלה את סוד הלבירנט עם סיום העבודות, הוא נכלא בתוך הלברינט יחד עם בנו איקרוס. דדלוס לא השלים עם גורלו ובמשך זמן רב אסף נוצות של צפרים עד שהצליח לאסוף מספיק נוצות כדי לתפור לו ולבנו כנפיים שאיפשרו להם לעופף ולברוח.   איקרוס שהיה צעיר ומלא חדווה ושימחה התלהב מכשרון התעופה שלו והמריא יותר ויותר גבוה, על אף אזהרותיו של אביו, עד שהתקרב קרוב מידי לשמש, והחום הרב גרם לדונג שעימו חוברו הנוצות לגופו של איקרוס להינמס ואיקרוס צנח אל הים ומת.

      תודה רקדן המילים

      האדישות לעומת סבלו של הפרט ...

      מצער מאוד !

           *

        18/8/08 17:43:


      שלחת אותי למקום אחר... המשרד נמס ונעלם וכל כולי בציור ואז במילים שמציירות את הניכור.

      והחיים שהכל יש בהם. וטעמם לענה ודבש. אלו הם. ואנחנו בתוכם.. בוחרים עד כמה שניתן, נושאים בגבורה עד כמה שמצליחים. חיים.

       

      זה היה רגע של קסם באפור של יום מעיק במיוחד. תודה מר רקדן. על המילים והצבעים והמראות.

        18/8/08 17:36:

      השילוב בין הציור לבין השיר הוא מלאכת מחשבת של ממש...

      סבל? לא יודעת מתי, ברצף הזמן ההיסטורי, הוא היה קשה יותר.

      כל עידן וסבלו הוא....

      (אגב זה לא רק סבל פיזי. יש המון סבל בכלל...)

      *

        18/8/08 17:30:


      מרגש !!

      השילוב של ברוייגל עם השיר של אודן.......

      המיתולוגיה מקצינה את הסבל אבל גם מעוררת תקווה......

      אהבתי מאוד את הפוסט

      כה לחיי!!

       

        18/8/08 17:24:

      צטט: מתבוננת 2008-08-18 17:16:43

      העצב אין לו סוף

      לאושר יש ויש

      אושר הוא נוצה קלה ברוח

      שרגע מעופפת באוויר -

      על כנף הרוח 

      נישאת עד שתנוח

      קלים חייה וקצרים כמו שיר.. 

       

      (וניסיוס דה מוראס / אנטוניו קרלוס ז'ובים)

       

       

       

      tristeza no tem fim

       אכן בדיוק כך

      האושר הוא ריגעי כל כך

      והסבל כה מתמשך

      אהבתי את תגובתך

      אני כתבתי על הסבל

      ואת כתבת על הרף העיין של האושר

      ואולי הם כרוכים זה בזה?

        18/8/08 17:23:

      צטט: ayelet_gr 2008-08-18 17:11:38

      וכוכב, כמובן *

       

      תודה על הכוכב

      תודה על השיר היפה כל כך של אודן

      אחד המשוררים האהובים עלי ביותר

      ומשתתף באבלך

       

        18/8/08 17:22:

      צטט: מר רשתות 2008-08-18 17:09:16

      האמפטיה עם הסבל מחייבת סולידריות עם האחר.  אם הוא NONPERSON (כמו משרת שניתן אף להתפשט בפניו) או דמון, אין חמלה.

      טוקויל מספר על אצילה מ"המשטר הישן" שכותבת לחברתה על רשמים מנסיעה במרכבתה,ומציינת כלאחר יד את עינויי המוות של האכרים בידי חיילי האציל, לאחר שלא שילמו מסים, בלי מילת חמלה.  כאילו זה היה משהו טבעי.  חלק מהנוף.

      הפרדוקס הוא שהמודרנה יצרה את המשטרים האכזריים ביותר, אבל באופן השוואתי גם הגדילה את החמלה הציבורית לסבל. גם שפת החמלה הנוצרית תרמה לכך.

      אבל נראה לי שבזמן האחרון אנו חוזרים לעידן ימי הבינים.  

        

       

      כל כך מסכים איתך

      גם יותר סבל

      גם יותר חמלה

      והארועים האחרונים בגיאורגיה

      אכן, משהו פונה אחורה וחוזרים לצחצוחי החרבות של המאה הקודמת

       

        18/8/08 17:21:

      צטט: יהודית ש 2008-08-18 17:18:25

      תודה על הפוסט המעניין

      תודה גם לך שמצאת בו עניין

       

        18/8/08 17:18:
      תודה על הפוסט המעניין
        18/8/08 17:16:

      העצב אין לו סוף

      לאושר יש ויש

      אושר הוא נוצה קלה ברוח

      שרגע מעופפת באוויר -

      על כנף הרוח 

      נישאת עד שתנוח

      קלים חייה וקצרים כמו שיר.. 

       

      (וניסיוס דה מוראס / אנטוניו קרלוס ז'ובים)

       

       

        18/8/08 17:11:
      וכוכב, כמובן *
        18/8/08 17:10:

      תודה על הפוסט המיוחד.

      מדהים שבחרת להעלות שיר של אודן דווקא היום...

      בלוויה של האב

      בחר האיש שלי להקריא שיר אחר של אודן:

       

       

      Stop all the clocks, cut off the telephone,
      Prevent the dog from barking with a juicy bone,
      Silence the pianos and with muffled drum
      Bring out the coffin, let the mourners come.

      Let aeroplanes circle moaning overhead
      Scribbling on the sky the message He Is Dead,
      Put crepe bows round the white necks of the public doves,
      Let the traffic policemen wear black cotton gloves.

      He was my North, my South, my East and West,
      My working week and my Sunday rest,
      My noon, my midnight, my talk, my song;
      I thought that love would last for ever: I was wrong.

      The stars are not wanted now: put out every one;
      Pack up the moon and dismantle the sun;
      Pour away the ocean and sweep up the wood.
      For nothing now can ever come to any good.

       

        18/8/08 17:09:

      האמפטיה עם הסבל מחייבת סולידריות עם האחר.  אם הוא NONPERSON (כמו משרת שניתן אף להתפשט בפניו) או דמון, אין חמלה.

      טוקויל מספר על אצילה מ"המשטר הישן" שכותבת לחברתה על רשמים מנסיעה במרכבתה,ומציינת כלאחר יד את עינויי המוות של האכרים בידי חיילי האציל, לאחר שלא שילמו מסים, בלי מילת חמלה.  כאילו זה היה משהו טבעי.  חלק מהנוף.

      הפרדוקס הוא שהמודרנה יצרה את המשטרים האכזריים ביותר, אבל באופן השוואתי גם הגדילה את החמלה הציבורית לסבל. גם שפת החמלה הנוצרית תרמה לכך.

      אבל נראה לי שבזמן האחרון אנו חוזרים לעידן ימי הבינים.  

        

      ארכיון

      פרופיל

      רקדן המילים
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין