איך העזתי להתהלך ברחובות העיר הזו,
כשעוד לא ידעתי שאגור בה.
כשהמטלות השגרתיות של היום,
עוד נראו לי פשוטות.
אני כבר לא יודעת איך מחליטים
שהגיע הזמן להכנס להתקלח.
אף פעם לא מגיע הזמן המתאים
למצוא דירה, לאמץ כלב,
להתכונן לבחינה
או לשבת מול הים באמצע היום.
כשמואר בחוץ, אני לא מצליחה להתכחש
לעובדה שהעיניים שלכם בוחנות אותי.
אני דנה את עצמי כל יום מחדש
לזרות מוחלטת.
רק מתבוננת מהצד, איך אחרים
עושים את זה.
אבל אתם חומר טוב, אתם.
אם רק הייתי יודעת שיום אחד
יהיה מקום גם בשבילי בעיר הזו,
אולי היה לי כח לקום ולצאת
מהחדר הקטן הזה.
| 
תגובות (8)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
שוב את מצליחה לספר את הסיפור בשפה הנכונה לתאר את הכל כמעט כמו בשפה היום יומית
במינימליזם המסוגנן הזה והייחודי לך , את מספרת את הסיפור של החברה שלנו דרך עיני המתבוננת ,
מבט ביקורתי כלפי היותך אישה בעיר הזו , כן , העיר הזו , השכונה הזו ( שעליי היא דווקא אהובה , לי זה בא בהקשרים מאד טובים , יש לי זיכרונות יפים מהעיר הזו , ואני משוטט שם הרבה כשאני רוצה לכתוב או לפגוש בחברה טובה )...
השכונה הזו - פלורנטין מעוררת בדוברת את הניכור והזרות בעיר שזרה לעצמה , ושם דרך המבטים שלהם ,
היא מעלה למוקד את הזהות המינית של האנשים שמרבית זמנם מעבירים במבטים .
יש הרבה רבדים בשיר/ סיפור הזה , השילוב בין סגנון כתיבה פרוזאי לשירה מצליח לך יפה , את מצליחה
ליצור את איזון העדין בין שני הז'אנרים והם מעבירים לקורא את התמונות הלא מחמיאות של חיי החברה שלנו
בעידן המודרני .
כתיבה חודרת ומעוררת מחשבה והזדהות.
שלך,
אורן
יפה ומעורר הזדהות.
יש לך מקום ....בואי תעשי צעד אחר צעד ותראי שאת מתקבלת בברכה
יום נפלא שיהיה
העיר הזו לא שייכת לאיש
גיישה קוסמו פוליטית יעני
זונה למרבה במחיר
והחדר קטן מביפנים
וגדול מבחוץ
אני לא לחוץ
לא נחוץ
גם חלוץ וחרוץ מעולם לא ההיתי
העיר הזו שייכת לי כי הישתנתי ברחובותיה
תחרבני בה ותרגישי שייכות גם כן
הוציא לי את המילים.
הכי חשוב.