איך העזתי להתהלך ברחובות העיר הזו,
כשעוד לא ידעתי שאגור בה.
כשהמטלות השגרתיות של היום,
עוד נראו לי פשוטות.

אני כבר לא יודעת איך מחליטים
שהגיע הזמן להכנס להתקלח.
אף פעם לא מגיע הזמן המתאים
למצוא דירה, לאמץ כלב,
להתכונן לבחינה
או לשבת מול הים באמצע היום.

כשמואר בחוץ, אני לא מצליחה להתכחש
לעובדה שהעיניים שלכם בוחנות אותי.
אני דנה את עצמי כל יום מחדש
לזרות מוחלטת.
רק מתבוננת מהצד, איך אחרים
עושים את זה.
אבל אתם חומר טוב, אתם.

אם רק הייתי יודעת שיום אחד
יהיה מקום גם בשבילי בעיר הזו,
אולי היה לי כח לקום ולצאת
מהחדר הקטן הזה.