הערב נטל את ידיו
תחת טיפות טל שקופות
ולפני שפגעו בּפנַי
כבר חשתי
את האויר קר ועוקצני.
ולא היו אז ידיךָ
למחות מלחיי את הרטיבות
ולא היו אז זרועותיך
להשקיט כתפיי בבוא הרעד.
רק הערב לבדו הצליח
להעמיס את כובד הגעגוע
ולשתוק שתיקות ארוכות.
משחק בי תחת קרן ירח,
חושק בי בעין קורצת
ומישר את קצוות תלתלַי
בלחוּתוֹ. אני מעמידה פנים
שאתה הוא השותק,
עומד מרחוק ומביט
ואני מחוללת דשא בין רגליי
ידַי עמוסות אהבה. @ כל הזכויות שמורות לרבקה דמירל |